היום שאחרי ארקדי

הסיפור מוכר. בא מיליארדר לקבוצה מסיבה כלשהי, משקיע בה סכומי כסף שמעולם לא ראתה דוגמתם, זוכה איתה באליפויות, נהנה מהפרסום ומהחשיפה. האוהדים מקבלים אותו בזרועות פתוחות, מאושרים מעצם העובדה שמישהו משקיע בקבוצה שלהם.

ואז באים זמנים קשים, כפי שהם נוטים להיות, ואין יותר כסף להשקיע במועדון - שחקנים נמכרים, המועדון שוקע בחובות ומתקשה לשלם משכורות, השחקנים שנותרים אינם מתפקדים על המגרש. האוהדים אומללים. זה קורה כל הזמן בעולם, וזה קרה כאן בישראל. ובכל זאת, נראה שאף אחד לא לומד לקח. והלקח הוא עתיק יומין: מה שבא בקלות, באותה קלות ייעלם.

אדמה חרוכה

ארקדי גאידמק, למרות השקעה ענקית מצדו בבית"ר ירושלים, לא הצליח לשנות את פני הכדורגל הישראלי לטווח הרחוק. הוא לא תרם לו בכלום. כשיעזוב, וסביר להניח שזה יקרה, הוא יותיר אחריו אדמה חרוכה. המורשת היחידה שהותיר זו קפיצה במשכורות השחקנים ועליית תקציבי ליגת העל ב־77% מאז נחת בישראל.

גם המיליארדר הגרמני דיטמאר הופ, הבעלים של הופנהיים, מובילת הבונדסליגה הגרמנית, השקיע סכומים אדירים, כ־200 מיליון יורו, בקבוצה מכפר של 3,300 איש. בניגוד לארקדי, הוא השקיע את רוב כספו בתשתיות: אצטדיון חדש, מגרש אימונים, אקדמית שחקנים, מערכת סקאוטרים שתאתר שחקנים זולים וטובים וכמובן, מערכת שיווק שתגדיל את ההכנסות הטבעיות של הקבוצה. הכספים האדירים שהופ השקיע בעצם אפשרו להופנהיים לחיות גם בלעדיו ולהיות כוח בבונדסליגה גם ללא הזרמת הכספים שלו.

לארקדי גאידמק היתה הזדמנות לעשות זאת אבל בגלל חוסר הבנה מוחלט בכדורגל וסיבות פופוליסטיות שונות ומשונות, החליט שלא. הוא בעט בכל מאמן שהיה לו, לא סיפק שקט תעשייתי לאנשי עבודה טובים, בקושי השקיע בתשתיות חיוניות, וסביר להניח שאחריו תיהפך בית"ר לשלד של מועדון.

אוהדי בית"ר רשאים להרגיש מנוצלים. גאידמק ניצל אותם לאינטרסים האישיים שלו והם נהנו בלי לחשוב על עתיד המועדון שלהם. יתרה מזאת, כשהוא אחוז פאניקה החליט גאידמק לפטר את כל הצוות הניהולי של בית"ר ירושלים והותיר אותה בידיו הלא מנוסות של איציק קורנפיין. השוער לשעבר, מוכשר ככל שיהיה, אינו מסוגל לעשות הכל לבד. לבית"ר אין אפילו דובר, לא כל שכן איש שיווק.

גאידמק בטדי. האם יקבלו האוהדים מיליארדר מסתורי חדש? צילום: בועז אופנהיים

שמוליק לוי, לשעבר איש השיווק של בית"ר ירושלים, אומר שקבוצה עם מספר אוהדים רב כמו שיש לבית"ר יכולה להכניס יותר מ־70 מיליון שקל, אבל זה דורש זמן והשקעה במערך שיווקי. זה כאמור, לא יקרה - בית"ר, ככל הנראה, תשקע בבינוניות עד שיקבלו שם את המיליארדר המסתורי הבא בזרועות פתוחות.

מה קרה באיטליה?

לאציו נהנתה בסוף שנות התשעים ובתחילת העשור הנוכחי מהשקעה חסרת תקדים של המיליארדר סרג'יו קרגנוטי, שרכש עבורה שחקנים בסכומים אדירים. ב־2002 הוא נאלץ לעזוב בגלל פשיטת הרגל של חברתו Cirio והמועדון עבר לידי מפרקים, שמכרו את כל השחקנים כדי לכסות את החובות. לבסוף נמכר המועדון לקלאודיו לוטיטו, יזם מקומי, שהנחיל תקרת משכורת פנימית קשיחה - אף שחקן אינו מרוויח יותר מ־500 אלף יורו בלאציו - והצליח לשכנע שחקנים שאהדו את לאציו בילדותם לשחק במועדון תמורת סכומים מגוחכים. פאולו די קאניו, למשל, ויתר על 75% מהשכר שלו כדי לשחק בלאציו של לוטיטו.

סיפור דומה התרחש בפירנצה כאשר המיליארדר ויטוריו צ'קי גורי רכש לקבוצתו פיורנטינה כוכבים כגון בריאן לאודרופ, סטפן אפנברג, גבריאל באטיסטוטה ורוי קושטה אבל חוסר יציבות בעמדת המאמן הביאה לקשיים תפקודיים על המגרש. ההשקעה לא הוחזרה בכסף או בהצלחות מקצועיות (שמביאות בדרך כלל יותר כסף), והמועדון שקע בחובות של 50 מיליון דולר.

גורי עזב והמועדון קרס כלכלית וירד לליגה השלישית. ב־2002 הוקמה הקבוצה מחדש בידי האוהדים, והמיליונר המקומי דייגו דה ולאה קיבל החלטות נכונות בנוגע לצוות המקצועי, נתן לו שקט תעשייתי, השקיע בחוכמה בשחקנים והביא אותה לצמרת הסרייה A. כיום הקבוצה משחקת בצ'מפיונס ליג.

מה יקרה בבית"ר?

נראה שבית"ר ירושלים עומדת בפני עתיד דומה לזה של לאציו ופיורנטינה. לאחר שבית המשפט קיבל את בקשתו של איש העסקים צבי ויליגר לעקל את בית"ר ירושלים, ארקדי גאידמק אינו יכול למכור את הקבוצה. אם ימכור אותה, דבר שאינו נראה אפשרי, ייאלץ להעביר את הכספים למעקלים כדי לכסות חובות. הבעיה היא כמובן כספית. לארקדי גאידמק אין מזומנים כרגע להשקיע בבית"ר.

זה כמובן לא מונע ממנו לפזר הבטחות שאין להם בסיס. "אנחנו ניאבק על האליפות בעונה הבאה, אפילו שיהיה לנו תקציב נמוך יותר", אמר אחרי ההפסד שלשום להפועל ת"א.

מה שבטוח זה שהפעילות השוטפת של בית"ר העונה אינה צפויה להיפגע, אבל בשנה הבאה, כמו שאומרים באנגלית, החרא יפגע במאוורר. יהיה בלגן.

ארקדי גאידמק אינו מסוגל להעמיד תקציב שדומה לתקציב הנוכחי של בית"ר ירושלים כיום (בין 120 ל־140 מיליון שקל). הוא עצמו התחייב בפני אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות, שיקצץ את התקציב בחצי - מה שמותיר אותו עם תקציב של כ־60–70 מיליון שקל. כרגע, כך זה נראה, זה תקציב בלתי אפשרי.

ההכנסות הטבעיות של בית"ר ירושלים, מספונסרים, ממכירת כרטיסים, מכספי שידור בטלוויזיה וכדומה מגיעות במקרה הכי אופטימי ל־32 מיליון שקל. אפשר לנהל קבוצה איתנה יחסית לליגת העל בתקציב של כ־30 מיליון שקל. הבעיה היא שתקציב משכורות השחקנים כרגע הוא כמעט כפול מהכנסות הקבוצה, ומן הסתם בבית"ר יצטרכו למכור שחקנים בזול או לשחרר אותם לחופשי בלי תמורה. שחקנים יתבקשו לקצץ ממשכורתם הענקית. הקבוצה תתפורר.

איך מתמודדות קבוצות עם פשיטות רגל ופירוק? בישראל, לרוב, הן פשוט אינן מתמודדות וקורסות לנגד עיניהם של האוהדים. הפועל חיפה של רובי שפירא היא הדוגמה הבולטת ביותר לכך. בית"ר ירושלים שונה מהפועל חיפה. יש לה בסיס אוהדים ענקי ברחבי הארץ והמועדון כבר התמודד עם פירוק לאחר תקופתו הקצרה של גד זאבי בה. הלקח הוא שהקבוצה מסוגלת לייצר די הכנסות כדי לחיות בלי אוליגרך אינטרסנטי ולהיות תחרותית. זה הכל עניין של פרופורציות.