כלום עם שום דבר

נתחיל בגילוי נאות: אני אוהד ארסנל. אז אני עצבני מההשפלה שהקבוצה שלי ואני חווינו בקאמפ נואו. נו טוב, אף אחד לא מושלם. ועכשיו לעניין עצמו. בשיחה שערכתי עם מרטין טיילר, הפרשן האנגלי האגדי, הוא ציין בפניי שני דברים שפרשן תמיד צריך לזכור: הראשון, תמיד לנסות לגלות משהו חדש

מבחינתי, פרשן צריך להעניק ערך מוסף לצופים במשחק. מפרשני כדורגל שהיו כדורגלנים ברמות הגבוהות ביותר מצפים שיספרו לצופים איך ההרגשה להיות בחדר ההלבשה לפני המשחק, ההתרגשות כשקוראים לך לעלות לדשא, התחושה של שריקת הפתיחה, איך מרגישים אחרי שכובשים, איך מרגישים אחרי הפסד. הם צריכים לספק לנו, האנשים הרגילים, תובנה ממישהו שהיה שם. איל ברקוביץ' עושה את זה לעיתים נדירות.

הלאה: פרשן שלא היה כדורגלן צריך להעניק ערך כלשהו לדברים שהוא אומר, להבחין בדברים שעשויים לעניין את קהל הצופים ולהציג אותם, לספר סיפורים מעניינים המתובלים בידע והבנה, וכדאי גם הומור. בקיצור, לעניין, לרגש, אולי אפילו להרגיז. העיקר שיהיה ערך כלשהו לברברת שמתרחשת במשך 90 דקות. כימיה טובה עם השדרן של המשחק עוזרת רבות כדי להעביר את המשחק בכיף. ברקוביץ' לא עושה את זה מספיק. אם הוא יודע משהו, הוא לא מעביר את זה הלאה. ומה שווה מידע שאתה לא מעביר הלאה לנו, הצופים?

אייל ברקוביץ' צפה ביום שלישי במשחק שבו ברצלונה שחטה את ארסנל. 20 בעיטות מול 0 של ארסנל; 59% לטובת ברצלונה במאבקים על הכדור; 90% מסירות מדויקות; 76% אחזקה בכדור. אבל הוא לא הסביר איך זה קורה או למה זה קורה. הוא לא הסביר דבר על ארסנל ולמה היא לא מצליחה לפתח את המשחק הרגיל שלה. הוא לא אמר שום דבר מועיל על ברצלונה.

הוא דיבר כמו אחרון האוהדים על "בונקר" ועל זה שלברצלונה "מגיע לנצח". הוא סיפר גם על איך שמסי לא זז באימון (התובנה היחידה שלו במהלך המשחק) ועל זה שהוא "יובש" בהמתנה למסיבת העיתונאים (חוויה שכל עיתונאי עובר לפחות בכל מסיבת עיתונאים שנייה). הוא גילם את האיש שלא מבין כלום בכדורגל אבל מתעקש לדבר איתך על המשחק בסלון שלך. הוא עשה את זה ללא שארם או כריזמה, ללא הומור או אינטליגנציה.

אייל ברקוביץ' קיבל טיסה חינם לברצלונה, כניסה למשחק החם של השנה, מקום טוב בקאמפ נואו ולא מעט כסף עבור הזכות לקשקש במשך 90 דקות, כמו אוהד בן 12 שראה ארבעה משחקי כדורגל בחייו וחי בעולם של "מגיע" ו"לא מגיע". הוא כנראה לא ישתנה. מי שאמור להשתנות הוא מי שמשלם לו את הכסף.

נסביר את זה בשפה שאייל ברקוביץ' יבין: הכדורגל בישראל סובל מתדמית נוראית של "22 מטומטמים שרצים אחרי כדור", וזה לא יעזור לאף אחד — לא לכדורגל, לא לערוץ המשדר ולא לצופים, שהפרשנויות של הפרשן הבולט בישראל בולטות לא עוזרות לשנות את התדמית.