ההשקעה המסוכנת של בלאטר?
הענקת אירועי ענק למדינות טוטאליטריות לא נכונה מבחינה ערכית, ולפי ההתפתחויות במזרח התיכון עשויה גם לפגוע בכניסה של פיפ"א לשווקים החדשים
קבלו תרחיש דמיוני: מדינה מזרח-תיכונית, שבה שולט שליט יחיד, ושזכויות הפרט וחופש הביטוי בה מדוכאים עד עפר, נבחרת על ידי פיפ"א לארח את המונדיאל. שבועות אחדים לפני תחילת הטורניר, האצטדיונים כבר מוכנים, אבל בדיוק אז פוקעת סבלנותו של העם אחרי שנים של דיכוי ואפליה ומתחילות במדינה
האומנם עד כדי כך דמיוני? בעקבות ההפיכה המוצלחת בתוניסיה, והמהומות שמתרחשות במצרים, מוזכרות מספר מדינות באזור בתור אלה שעשויות להיות "הבאות בתור". בין השאר - לצד ירדן, תימן ואיראן - מוזכר גם שמה של קטאר: אותה קטאר שנשלטת כבר 40 שנה על-ידי משפחת אל-ת'אני ושהפעילות הפוליטית בה אסורה, אותה קטאר שנבחרה רק לפני חודשיים לארח את אליפות העולם ב-2022. מי מבטיח לנו שזה לא יקרה גם שם?
האמת, אין לי מושג אמיתי מה כוחו של השלטון בקטאר, ואני גם לא טוען שיציבות שלטונית צריכה להוות מדד יחיד לאירוח טורנירים בינלאומיים. אם זה היה כך, גם צפון קוריאה, ששומרת כבר יותר משישים שנה על יציבות (דיקטטורית) מרשימה, הייתה מועמדת ראויה לארח איזה מונדיאל, והיא לא. אז מי כן?
אני לא טוען שצריך לבחור רק דמוקרטיות ותיקות ועשירות לארח טורנירים גדולים, מה שהיה משאיר אותנו עם צפון אמריקה, מערב אירופה ואולי עוד מדינה או שתיים. נהפוך הוא, הניסיון להביא אירועי ספורט עולמיים למדינות שמעבר לעולם ה"מערבי" הוא מבורך. לילדים באפריקה, אסיה או דרום אמריקה מגיע לקחת בחוויית המונדיאל, לא פחות מאשר לילדים באטלנטה או בפאריס. אולי יותר.
לפיכך, לאירוח אליפויות עולם ואולימפיאדות צריך לבחור דווקא במדינות "פריפריה", אבל באלה שהוכיחו בחירה בדמוקרטיה ובעיקר מתן זכויות שוות לאזרחיהן. מהבחינה הזו הבחירה הכפולה בברזיל היא בחירה מושלמת. חוץ מהיותה כמובן מדינת ספורט וכדורגל מובהקת, התהליך שהיא עברה מאז הדחת החונטה הצבאית בשנות ה-80 ובעיקר המלחמה המרשימה בעוני שהנהיג הנשיא לולה דה-סילבה בעשור האחרון הופכות אותה למודל של ממש. הלוואי שלא נתבדה.
גם הבחירה בברצלונה לאירוח האולימפיאדה ב-1992, ארבע עשרה שנה אחרי כינון החוקה הדמוקרטית; או המונדיאל מעורר ההשראה בדרום אפריקה, שני עשורים אחרי נפילת שלטון האפרטהייד, היו בחירות מעולות - צ'ופר הולם למדינות שעלו על דרך הישר.
אם נחזור להווה: רוסיה השתחררה אמנם מהקומוניזם הדכאני שלה לפני יותר מ-20 שנה, אבל על פי כל המדדים, חירויות הפרט נמצאות שם רק בנסיגה. גם קטאר, כאמור, לא מתחרה על תואר המקום החופשי ביותר בעולם.
בהקשר זה, ישנה טענה לפיה טורניר ספורט בקנה מידה גלובלי יכול לקרב מדינה לא-דמוקרטית לעבר הדמוקרטיה. זה היה גם אחד הנימוקים, שלא לומר תירוצים, שהסבירו את הבחירה בבייג'ינג בתור העיר האולימפית האחרונה. שלוש שנים אחרי - האם המשחקים הביאו להפסקת ההוצאות להורג? האם טיבט שוחררה? האם הורחבו שם חירויות הפרט? תשאלו את ליו שיאובו, זוכה פרס נובל לשלום לשנת 2010. הוא יודע את התשובה.
גם בסין, כמו במקרה של קטאר, הוכח שהמזרח למד יפה את הלקח שלימד אותו הקפיטליזם המערבי - הכסף קונה הכל, גם ערכים.
ייתכן והעמדה שאני מציג כאן מבטאת סוג של אתנוצנטריזם מערבי, כזה שטוען לעדיפות הערכים שלו על-פני אחרים. יכול להיות, אבל מה לעשות שעדיין לא השתכנעתי שיש משהו צודק במיליוני אנשים עניים ומשוללי זכויות - לא אצלנו ולא בשום מקום אחר.
כיוון שאני מאמין שספורט - ובפרט כדורגל - מבטאים בצורתם הטהורה ערכים של חופש, שיוויון והגינות, אני מאמין שהאירוח צריך להינתן למדינות שכבר הוכיחו שהן צועדות בכיוון הזה, אחרת זו לא יותר מבדיחה עצובה.
