העיקר שלא תצא מהבית

בישראל, ברגע שהתחילו לשדר את כל משחקי ליגת העל בכדורגל בישראל, לרוב המכריע של חובבי הענף היה ברור שמעכשיו אין צורך יותר לכתת רגליים אל תוך אצטדיון מרופט, לשבת על כיסא אבן, להשתין בשירותים מוצפים ולמשכן כליה בשביל בייגלה וטרופית, רק כדי לראות את הקבוצה משחקת כדורגל גרוע על דשא איום ונורא. אפשר פשוט להישאר בבית בשביל לעשות את זה, וגם לזפזפ למשחק הגרוע המקביל.

הקורלציה בין ירידה בכמות הקהל לפתיחת הערוצים שמספקים את השירות הזה בארץ לא מקרית. אבל מה קורה כשההגעה למגרש היא בעצם חוויה נהדרת ומפנקת בפני עצמה, כמו למשל ב־NFL וב־NBA? מה שקורה זה שספקי התוכן לטלוויזיה מנסים לשדרג כל הזמן את חוויית הצפייה הביתית. והרווח, מינוס כמה דולרים, הוא כולו של האוהד.

פרינט סקרין של הליג פאס של ה-NBA. צילום מסך של TNT Overtime. בסכום שנע בין 100 ל־200 דולר בעונה אפשר לצפות בכל משחקי ה־NBA מכל חור בעולם

האצטדיון בבית

כיום, ליגת הפוטבול מציעה שני שירותים עיקריים – ה־NFL סאנדיי טיקט ו"רד זון". התוכן שמוצע בסאנדיי טיקט הוא בעצם האפשרות לצפות בכל אחד ממשחקי יום ראשון, ובייחוד באלה שלא משודרים ברשתות הארציות או המקומיות — משחקים שאין שום דרך אחרת לצפות בהם מלבד הסאנדיי טיקט. המשמעות היא שאוהד של, נגיד, סיאטל, שגר בטקסס, יוכל לצפות בכל 16 משחקי העונה של קבוצתו, ולא רק באלה המשודרים מחוף לחוף, או מול יריבות מהאזור שבו הוא גר. זה יעלה לו 200 דולר לעונה, ובעצם משהו כמו 15 דולר למשחק (16 משחקים מינוס 4–5 שיכול היה לראות בלי הסאנדיי טיקט). לא רע עבור משהו שאחרת אין שום דרך לקבל.

עבור הזכות להעניק את השירות הזה ללקוחותיה בצורה בלעדית, חברת הלוויין DIRECT TV משלמת ל־NFL סכום מטורף של יותר מ־700 מיליון דולר. היא מחזיקה בזכות הזו עד עונת 2014/15 ועד בכלל, והשירות מהווה את מה שהוא ככל הנראה התוכן המבדל החשוב ביותר שלה, כפי שמעידה סדרת סרטוני פרסומות שהשיקה. סדרה שמטרתה להילחם ברד זון.

שירים וטאצ'דאונים

הרד זון שונה בתכלית מהסאנדיי טיקט, שמספק עשרות משחקים בשידור ישיר, מלא ומסורתי. כי הרד זון הוא בעצם ה"שירים ושערים" או "ערוץ הקיבוץ" שהשיקה ה־NFL NETWORK בעונה שעברה. הערוץ הזה, שמוצע בינתיים על ידי 17 מ־20 ספקיות הכבלים המובילות בארצות הברית ולא רק על ידי DIRECT TV, מציע חוויה חסרת תקדים של נון־סטופ פוטבול לאורך יום שלם של משחקים.

הקונספט פשוט וגאוני: בכל פעם שבאחד המגרשים קבוצה תוקפת נכנסת לרד זון של היריבה שלה (20 יארד מקו השער), השידור עובר ישירות לשם. ואם יש מהלך ברד זון ביותר ממגרש אחד, המסך יפוצל. כשמוסיפים לזה אין ספור נתונים על המסך ומקבצי היילייט בכל שנייה פנויה, והכל ב־HD, גם לאותו אוהד סיהוקס בודד בטקסס יש פתאום אלטרנטיבה לא רק לפעולה המסורתית של הגעה למגרש, אלא גם לפעולה הלא פחות מסורתית של צפייה במשחק של הקבוצה שלו מההתחלה ועד הסוף.

הרד זון הופך את הצפייה באחר צהריים של פוטבול מאירוע משפחתי אטי עם ברביקיו בחוץ והפסקות מרובות לשירותים לחווייה תזזיתית, עוטפת חושים ומלאת אקשן. וכשהערוץ כולו עולה רק 50 דולר לכל העונה, ובכן, האלטרנטיבה נהפכת מושכת עוד יותר.

וזה לא נעצר כאן. מהפכת הרד זון נמצאת גם באינטרנט ובסלולר, מה שהופך אותה נגישה לכל מי שאוחז בידיו איזה אייפון או אייפד. במרץ השנה הודיעה ה־NFL שהיא עוזבת את ספקית הסלולר ספרינט ומעבירה את הזכויות עבור הרד זון וכל האפליקציות הנלוות שלו בסלולר ל־VERIZON לארבע שנים תמורת כ־720 מיליון דולר לכל התקופה.

בריאן רולאפ, סגן נשיא ה־NFL לענייני ניו־מדיה, אמר לאחרונה כי "בכל שנה אנחנו מוסיפים יותר ויותר דברים, והרייטינג רק ממשיך לעלות".

מעודדות ניו אורלינס סיינטס. הפאן-ויז'ון יעניק לאוחז בו אפשרות לצפות בעשרה ערוצים הכוללים כמעט את כל משחקי היום המקבילים, בחירת זווית מצלמה כולל אחת שמוקדשת למעודדות צילום: רויטרס

הבית באצטדיון

עושר האפשרויות שמונחות לפני הצופה שנשאר בבית הביא לאחרונה את סטיבן רוס, בעלי מיאמי דולפינס וקנגרו TV, להשיק שירות חדש ומהפכני באמת – ה־FanVision.

בצעד של יצירתיות מתקדמת במיוחד על מנת להגדיל את ההכנסות מיום משחק, קנגרו TV השיקה השנה ב־12 מ־32 האצטדיונים מכשיר כף יד שעבור 200 דולר לחתיכה (ולזכויות לכל העונה שבה נקנה) יעניק לאוחז בו אפשרות לצפות בעשרה ערוצים הכוללים כמעט את כל משחקי היום המקבילים, בחירת זווית מצלמה כולל אחת שמוקדשת למעודדות, שליטה בהילוכים חוזרים ובהיילייטס, כרגיל המון סטטיסטיקות, וגם את הרד זון. הקאץ'? זה עובד רק בתחומי המגרש (והחניון). כך שאחרי שבשנים האחרונות הניסיונות התמקדו בשיפור חוויית הצפייה בבית, פתאום נולד ניסיון להעניק לצפייה במגרש תחושה יותר ביתית. שנאמר, מהפכה.

מי צריך טלוויזיה?

ואיפה ה־NBA בכל העסק הזה? ובכן, גם היא מציגה שני כלים. האחד, ה־LEAGUE PASS, שירות הדומה לרד זון בעלות גבוהה יותר של בין 100 ל־200 דולר לעונה (עבור הרבה יותר משחקים, לאורך עונה ארוכה יותר מבפוטבול). בשבוע הראשון של העונה ה־LEAGUE PASS היה פתוח בחינם באינטרנט, כך שצופים מכל חור בעולם, אפילו המזרח התיכון, היו יכולים לראות עשרות משחקים בשידור ישיר שלא נתקע, באיכות HD, ישר על מסך המחשב שלהם, בלי להיות תלויים בגחמה הנוכחית של HOT. מניסיון, מדובר בחוויה מרגשת. וזה עוד כלום לעומת ה־TNT Overtime Live, שירות המאפשר צפייה במשחק אחד במסך מפוצל המציג במקביל ארבע מצלמות שונות מאותו מגרש.

השילוב של ה־TNT Overtime Live יחד עם ה־LEAGUE PASS משנה לחלוטין את האופן שבו אנשים רגילים לראות ספורט. מנהלי רכש ותוכן, חברות כבלים, בימאי שידור — כל החבר'ה האלה זזים הצדה, כשהגולש פשוט בוחר לעצמו משחק, בוחר לעצמו זוויות צילום, ובכל פעם שיש הפסקה לא נשאר לפרסומות, אלא עובר למגרש אחר. או קופץ שנייה לפייסבוק, או לטוויטר, או לג'ימייל. העיקר שלא לצאת מהבית.