רווח של 60 מיליון ליש"ט ואין כסף לשוער?

השבוע שעבר היה מצוין עבור אוהדי ארסנל. הקבוצה הצעירה, בה כיכב תוצר האקדמיה האולטימטיבי והמקומי – ג'ק ווילשר - ניצחה את טוטנהאם 1-4 בתצוגה מרשימה בגביע הליגה, וביום שישי הוכיחו הדו"חות הפיננסים שהמועדון שלהם הוא המועדון המנוהל בצורה הטובה ביותר בפרמיירליג – ואולי באירופה כולה.

ואז הגיעה הנפילה הכואבת. הפסד 2-3 לווסט ברומיץ' אלביון הקטנה. בבית. טעויות שוער מגוחכות שוב נצפו באצטדיון האמירייטס ושוב נפתח דיון מחודש ופומבי בפצע הפתוח שבגאוות האוהדים מצפון לונדון – המחסור בתארים בחמש השנים האחרונות.

ארסנל היא קבוצה צעירה ומוכשרת ללא חוט שדרה שמייצגת מועדון איתן עם הכנסה גבוהה יותר משל ריאל מדריד. אז למה היא לא קופצת לשלב הבא ומתחילה לרשום הצלחות גם על המגרש?

ארסנל. ברצלונה רק באדום עם שרוולים בלבן צילום: רויטרס

ונגר-בול ומאני-בול 

כדי להבין את ארסנל צריך להבין שני מושגים. הראשון: ונגר-בול. זאת שיטת המשחק של ארסנל בכמעט 15 שנותיו של ארסן ונגר במועדון. מסירות קצרות, תנועה רבה, שחקנים קטנים וחכמים עם טכניקה מלוטשת – ברצלונה רק באדום עם שרוולים בלבן. המונח השני הוא: "מאני-בול". עם ההחלטה לעזוב את הייבורי לאצטדיון גדול ומניב יותר, ארסנל בעצם משכנה את היכולת שלה להתחרות על תארים כדי להיות אחת מהקבוצות החזקות בעולם בעשור השני של שנות ה-2000. המועדון לקח הלוואות גדולות כדי לבנות את אצטדיון האמירייטס ולבנות דירות יוקרה על חורבות האצטדיון הישן (הייבורי), וכתוצאה מכך ההשקעה בקבוצה פחתה. בגלל מדיניות העדפת הטווח הארוך, קיבל על עצמו המנג'ר, ארסן ונגר, את המשימה לבנות קבוצה צעירה וזולה שחייבת לסיים את העונה ברווח תפעולי. הוא עשה זאת בהצלחה מרובה כפי שהמספרים מראים.

לפי הדו"ח לשנה הפיסקלית שהסתיימה במאי 31 2010 הכנסות המועדון עלו ל-380 מיליון ליש"ט – עלייה מ-313 ב-2009, והרווח לפני מס הגיע ל-56 מיליון ליש"ט. בזכות הסכמים שונים ומשונים עם מס הכנסה הצליחה ארסנל לרשום רווח נקי של 61 מיליון ליש"ט – עלייה מדהימה של 73% לעומת 35 מיליון ליש"ט ב-2009.

לפי פיטר היל-ווד, יו"ר המועדון, "הצד המספק ביותר של התוצאות הפיננסיות" הוא החזרת החוב שנבע מבניית "הייבורי סקוור" והקטנת החוב מכ-300 מיליון ליש"ט ל-136 מיליון ליש"ט. בנוסף לכל החדשות הנפלאות הללו – יש 128 מיליון ליש"ט שממתינים בבנק וצוברים ריבית.

ההישגים הכלכליים של ארסנל אכן מדהימים לאור המשבר הנדל"ן הבריטי והמיתון העולמי. ההישגים הללו באמת, אבל באמת לא נתפסים.

בוא נכניס את זה לקונטקסט של הפרמיירליג. רק חמש קבוצות מ-20 קבוצות פרמיירליג רשמו רווחים בשנה שחלפה. ארסנל רשמה רווחים של 138 מיליון ליש"ט לפני מס בשלוש השנים האחרונות – תשואה שגם מיליארדרים יכולים לקנא בה.

גם מבחינת חובות אין בכלל מה להשוות. לארסנל חוב של 136 מיליון ליש"ט בלבד – סכום גמדי ביחס לחוב המפלצתי של מנצ'סטר יונייטד (715 מיליון ליש"ט).

ההסבר הכלכלי להפסדים על המגרש

ארסנל לא נחה על זרי הדפנה. איבן גאזידיס, המנכ"ל המרשים של המועדון, בנה סביבו צוות מקצועי ביותר שמטרתו להגדיל את ההכנסות משיווק הקבוצה מחוץ לאנגליה – תחום בו ארסנל חלשה לעומת קבוצות כמו מנצ'סטר יונייטד או צ'לסי. "הרווחים מהנדל"ן הם זמניים ואנחנו צריכים לוודא שעסקי הכדורגל יכסו את ההוצאות שלנו", אמר גאזידיס.

אחת מהסיבות להצלחה הפיננסית היא היכולת של ארסנל למכור שחקנים מובילים בכל שנה. עובדה זו פגעה בקבוצה על המגרש, ולכן לא תרצה לחזור על כך בשנים הקרובות. המכירה של השחקנים שמה בקונטקסט אחר את המחסור בתארים. וגנר הצליח להביא קבוצה שהפסידה שחקנים על בסיס שנתי לליגת האלופות – תחרות שחובה על ארסנל להגיע אליה כדי להותיר אותה תחרותית ומכניסה (לפי גאזידיס ארסנל יכולה לשרוד שנה אחת בלי צ'מפיונס ליג ובלי מכירת שחקנים).

המספרים המרשימים מצדיקים את ההפסדים על המגרש ואת המעבר לאצטדיון האמירייטס. הכנסות "יום משחק" עלו מ-45 מיליון ליש"ט בשנה בהייבורי ליותר מ-90 מיליון ליש"ט.

כך, עם הכנסות גבוהות, עם רווחים שכמעט ולא נראים בתחום ועם הכרטיסים היקרים ביותר בעולם הספורט – מציגה ארסנל כדורגל מרהיב לפרקים, שלעיתים מתפרק לחתיכות מול קבוצות קשוחות יותר ורווחיות הרבה פחות. זה ההסבר הכלכלי לשנים השחונות מבחינת תארים.

אצטדיון האמירייטס. מיצה את הפוטנציאל העסקי שלו?

הצד המסחרי המאכזב

כנראה שארסנל לא תרוויח בעתיד יותר ממה שהיא מרוויחה היום – במיוחד לאור העובדה שהקבוצה מפקששת על המגרש – מה שפוגע בהכנסות יום המשחק (פחות משחקים בגלל הדחות מהגביע, פחות צופים בגלל אכזבה מתמשכת ובעיקר פחות הכנסה ממכירת כרטיסים לתאי ה-VIP המניבים).

גם הכנסות הטלוויזיה יישארו בערך באותו סדר גודל ולכאן נכנס הצורך לנצח. הצורך הכלכלי לנצח. הצד המסחרי של ארסנל הכניס 44 מיליון ליש"ט בשנה שעברה – ירידה מ-48 מיליון ליש"ט בשנה שלפני. בהשוואה ליריבות מדובר בסכום פעוט. מנצ'סטר יונייטד רושמת הכנסות מסחריות של 70 מיליון ליש"ט, ליברפול - 68 מיליון ליש"ט וצ'לסי - 53 מיליון ליש"ט. ארסנל לא יכולה להתחרות עם ההכנסות המסחריות של באיירן מינכן (136 מיליון ליש"ט), ריאל מדריד (119 מיליון ליש"ט) או ברצלונה (96 מיליון ליש"ט).

אחד הגורמים העיקריים להכנסות המסחריות הנמוכות הוא החוזים ארוכי הטווח שארסנל חתמה כדי לממן את בניית אצטדיון האמירייטס (חוזה שם עד 2021 וחוזה חולצה על 2014). ארסנל, לשם השוואה, מכניסה כ-5.5 מיליון ליש"ט בשנה ממעניקת החסות הראשית שלה בעוד שליברפול מכניסה 20 מיליון ליש"ט בשנה מחוזה חסות החולצה של עם Standard Chartered.

כדי לזכות בחוזים משודרגים ארסנל חייבת להתחיל לנצח. טום פוקס, המנהל המסחרי, אישר זאת בראיון ל-BBC: "אנחנו צריכים מוצר מנצח על המגרש כי זה חלק חשוב מאוד מהמותג שלנו".

המותג חייב ניצחונות כדי להמשיך להתחזק

עכשיו מופנות העיניים לארסן ונגר. האם הוא לא מוציא את המיטב מהסגל שלו? האם הוא לא בונה בצורה הטובה ביותר את הסגל שלו?

הסגל של ארסנל מרוויח 111 מיליון ליש"ט בשנה (תקציב השכר). זה תקציב השכר השלישי בגודלו בפרמיירליג אחרי צ'לסי (149) ומנצ'סטר יונייטד (123) - מה שמסביר, לפי התיאורה שתקציב השכר קובע את המקום של הקבוצות בטבלה, את המקום השלישי בעונה שעברה.

האם ונגר חיזק את הסגל בצורה מספקת? עם 128 מיליון ליש"ט בבנק הצפי היה שוונגר יוציא יותר מ- 10 מיליון ליש"ט על לורן קסייליני, הבלם האלמוני של לוריין, ו-4 מיליון ליש"ט על בלם סביליה המנוסה סבאסטיין סקילצ'י. הבאתו של מרוואן צ'אמח מבורדו בהחתמה בוסמן (ללא תמורה) נחשבת, בינתיים, למציאה.

עם זאת, וחשוב לזכור זאת, ונגר עדיין עומד בפני לחצים כלכליים. הוא לא יכול להרשות לעצמו להמר, כמו אלכס פרגוסון או קרלו אנצ'לוטי, על שחקנים בשווי של 30 מיליון ליש"ט.

יותר מזאת, השחקן היקר ביותר בסגל של ארסנל עלה 15 מיליון ליש"ט (אנדריי ארשאבין). ראמירש הגיע לצ'לסי בעסקה ששווה כ-18 מיליון ליש"ט. הוא השחקן השלישי הכי יקר בהרכב הנוכחי של צ'לסי. גאזידיס הוסיף ואמר כי "ארסנל לא יכולה להתחרות עם מנצ'סטר סיטי בשוק העברות השחקנים – כיוון שהתשלומים שהיא משלמת לא מאפשרים להחזיק מודל שמחזיק עצמו".

גאזידיס הסביר כי "רכש שחקנים הוא האפשרות האחרונה שאנחנו בודקים. יש דרך הגיונית להחתים מחדש שחקנים – מערכת הרבה יותר יעילה". ונגר עצמו מאמין בפיתוח כוכבים ולא רכישתם – "אם אני רוכש שחקנים, אז שחקנים כמו ג'ק ווילשר לא יקבלו את המקום בהרכב. התפקיד של המנג'ר זה לא להוציא כמה שיותר".

בגלל אמרות כאלה פיטר היל ווד יכול להגיד שהוא "מרוצה מהמחוייבות של ונגר למודל הפיננסי של ארסנל".

ובכל זאת, כל זה לא מסביר למה ונגר לא ממהר לתקן את הליקויים בארסנל, שכולם רואים ומצביעים עליהם שנים רבות. וכאן נכנסת התפיסה העיקשת של ונגר – להראות לכולם שהוא צודק. אז שוער יקר הוא לא ירכוש, כי בקרוב יעלה פנומן פולני מהנוער, ולכן חיפש בקיץ רק שוערים מעל לגיל 35, שלא ימנעו את התקדמותו של הצעיר הפולני בן ה-20 עם השם הבלתי קריא (ווייצ'ך שזנסי). בכל מועדון אחר - הטיעון הזה לא היה תופס. 

ארסנל, לפני ונגר, היתה בדרג ב' של קבוצות אירופה. כשהגיע זכה בשלוש אליפויות וארבעה גביעים בתשע השנים הראשונות שלו. נוספה לכך יציבות אדירה בתחרויות האירופאיות – עלייה משלב הבתים כל שנה. העפלה לרבע הגמר ברוב השנים.

אבל באמת - ארסנל לא זכתה בתואר חמש שנים. הרבה בזכות "הונגר-בול". ארסנל הפכה לפופולארית ורווחית, אבל אם "הוונגר-בול" ימנע מארסנל גם השנה לזכות בתארים - הלחץ רק יגבר: מועדון כה חזק חייב לספק קבוצה חזקה - זה הכרח כלכלי, ואם המנג'ר לא מבין זאת - הגיע הזמן שהמנג'ר ילך הביתה.