ימי הגולף האחרונים

החששות לגבי מיתון מחודש וקשה עוד יותר בכלכלה האמריקאית כבר מתקיימות בפועל בספורט שנחשב לספורט האצולה – הגולף. מצב הענף לא טוב, והסבב המקצועני, ה־PGA, מחפש פתרונות שיעזרו לו לצאת מהבונקר שאליו נקלע: הרייטינג הכללי ירד ב־4%, וחמור מכך, בימים המכריעים של הטורנירים הוא נופל ב־16%. מכירות הכרטיסים לאירועים ירדו ב־20%, ונותני החסויות מזמינים פחות אורחים איתם.

הטורניר הנוכחי, ה־PGA צ'מפיונשיפ, הוא האחרון במייג'ורס, ארבעת הטורנירים הגדולים והרווחיים שבהם מחולקים כ־8 מיליון דולר, ואף ש־97 מ־100 השחקנים הטובים בעולם נענו לקריאתו, הוא סובל ממזל רע - שגורם מזג אוויר רע ודחיות במשחקים ובשידורים - ומרייטינג לא מזהיר. במילים אחרות, הוא ממשיך את הצניחה של הענף.

ענף של איש אחד?

בראש ובראשונה, כענף שנסמך במשך יותר מעשור על איש אחד שיקדם אותו, הבעיות שלטייגר וודס משפיעות על הענף כולו. לטובה ולרעה, וודס היה הפנים של הגולף - פנים שהסבב המקצועני עמל לשווק וליחצן. היה ברור לכולם שבספורט לבן, זקן ועשיר, פנים שחורות־אסייתיות וצעירות הן גיוון מרענן. וככל שטייגר הצליח יותר על המסלול ומחוצה לו, כך נצמדו אליו לא רק נותני החסויות, אלא סבב הגולף כולו. וכאשר טייגר התגלה בפרצופו האמיתי - נואף כרוני ושקרן שלא נראה כמותו מאז ימי הברון מינכהאוזן - נצבע הסבב בצבעים הלא מחמיאים.

כששב לשחק השנה בטורניר המאסטרס, לאחר ההפסקה שכפה על עצמו בגלל שערוריית המין, זה היה מוקדם מדי, אבל עזר לענף להציג זינוק של 25% ברייטינג לעומת השנה שעברה, ל־6.3% - נתון ענקי לספורט כמו גולף. אולם מאז מספק טייגר את הטורנירים הגרועים ביותר בקריירה שלו: הוא מחטיא חורים שגם עיוורים ופיסחים לא היו יכולים להחטיא, ומסתובב עם פרצוף תשעה באב שנלקח, כך נראה, מארסנל ההבעות של בוגי יעלון. לא אופייני לאדם שהתאפיין בחיוך התאגידי הנעים שעיטר תמיד את פניו. וכשטייגר רע ואיננו בעמדת ניצחון, כמחצית מהצופים מאבדים עניין ופורשים.

הגולפאים המובילים לא מוכרים. התקשורת מתעלמת צילום: אי פי אי

התחרותיות היא בעיה?

גולף, כמובן, סובל גם משתי בעיות אחרות: הראשונה היא ששחקנים חדשים כבר אינם מפחדים ממנו, ופער האיכות בצמרת הסבב הצטמק. שחקנים אלמוניים יחסית משחקים היטב במייג'ורס, טורנירים שפעם נשלטו על ידי השמות הבולטים של הענף - וודס ופיל מיקלסון. את אליפות היו.אס.אופן ניצח גראם מקדוואל, ואת הבריטיש אופן ניצח לואיס אוסת'ייזן. לפי מקדוואל, "אם בטניס, ל־50 הראשונים בעולם אין סיכוי נגד נדאל ופדרר, בגולף גם השחקן מספר 100 יכול לנצח את וודס, מיקלסון או לי ווסטווד בכל יום נתון". אז למרות השמחה על הכוחות העולים בגולף, העגלה ממשיכה להתבוסס בבוץ: שמות אלה מותירים את הרייטינג במספרים מביכים. זה לא מצב שענף ספורט רוצה להיות בו.

חידת הפנאי הנעלם

בעיה אחרת היא התחרות הגוברת על הפנאי האנושי המצטמצם. בואו ניקח כדוגמה את קהל היעד הברור של הגולף באמריקה: מנהלי חברה. לפי CNN, מנהלי חברות עושים את כספם במקצוע השני הכי המלחיץ (רק כבאים סובלים מלחץ רב יותר). אמנם עדיין אין תחליף למסורת של עשיית עסקים במהלך משחק גולף ידידותי, אולם כאשר בנוסף לכלכלה המחורבנת ולשעות הארוכות, העבודה גולשת גם לשעות הפנאי, ולעזאזל, אפילו לשעות השינה - מנהלים יעדיפו לשחק פחות בסוף השבוע. אחרי הכל, יש טלוויזיות עם מסכי 60 אינץ' שבהן עונת הבייסבול מתקרבת לפלייאוף, בפוטבול המכללות ההתנגשויות כבר מתרחשות, ובעוד דקה הפוטבול המקצועני מתחיל. אפשר אפילו, שומו שמים, סתם לבלות עם המשפחה. לא חסרים דברים לעשות. בילוי של ארבע שעות על הדשא, מהנה ככל שיהיה, איננו בהכרח האפשרות המועדפת בעולם שבו נדמה שלאיש אין שנייה אחת מיותרת. הגולף הוא הסנונית הראשונה של אובדן הפנאי.

אז האמריקאי משחק פחות גולף, וכאמור גם צופה פחות בגולף. אולי כי הכדור שלו קטן מדי בשביל מסכי האייפון, ואולי כי הוא פשוט בתקופת מעבר לא טובה. אבל כל ענפי הספורט הולכים להרגיש בשנה־שנתיים הבאות את הכלכלה האמריקאית הסובלת, ואת זליגת ההתעניינות של המין האנושי ממה שמתרחש מולו למה שמתרחש במסך הסמארטפון שלו.

מי שיידע לפצח את העולם הזה, גם יידע להרים את ענף הספורט שלו לעידן החדש. ומי שלא - יראה את הנתונים שלו הולכים ונשחקים.