ככה לא מקבלים החלטה
המינוי של גיא לוזון למאמן הנבחרת הצעירה חושף ליקוי משמעותי בהבנת תהליך קבלת ההחלטות של התאחדות הכדורגל בישראל. דעה
הוויכוח על מינויו של גיא לוזון, אחיינו של יו"ר ההתאחדות, לאימון נבחרת הכדורגל הצעירה של ישראל עורר ויכוחים ברמה החוקית, המוסרית והאתית. ודאי עוד יגרור דיונים למכביר. ועם זאת, נראה כי המינוי חושף בעיקר ליקוי משמעותי בהבנת תהליך קבלת ההחלטות של התאחדות הכדורגל בישראל.
האמת היא כי ההתאחדות עברה בשנים האחרונות תהליך מרשים של התמקצעות שדחק לשוליים חלקים רבים מתרבות העסקנות שמשלה במשך שנים בארגון. הקמתה של ועדת האיתור למציאת מאמן הנבחרת הצעירה מעידה על התהליך, לאחר שמשך שנים נסגרו תפקידים וחליפות נתפרו בהליכים מקוצרים ופחות מסודרים בעליל.
קבלת החלטות, כפי ששנות היסטוריה ארוכות של ניהול לימדו אותנו, מחייבת בחינה רצינית של אלטרנטיבות ועל כן הצבתם של מספר מאמנים לבחירה הייתה מבורכת. אולם עוד בטרם הגיע המירוץ לסיומו, ניתן כבר היה לקבוע כי מישהו בהתאחדות פספס את פרק הפתיחה של ספר ההדרכה למקבל ההחלטות המתחיל.
קבלת החלטה חייבת להיגזר מתוך מטרה ברורה, ונדמה כי כאן חטאה הגדול של ההתאחדות.
מבט על רשימת המועמדים לאימון הנבחרת הצעירה וקודמיהם בתפקיד, יכולה ללמד כי הקונספט מוטעה והגדרת המטרה שגויה. לא צריך להבין בספורט כדי לחוש אי נחת עם תהליכי קבלת ההחלטות בארגון בעניין זה. בהתאחדות לכדורגל מתעקשים, במשך שנים, למנות מאמנים צעירים, עם ניסיון מוגבל, ולעיתים גם זה לא, לתפקידים אלו.
בכך, גם אם לא במוצהר, מטפחים במעוות ראשי ההתאחדות מסורת לפיה מטרת הנבחרות הצעירות היא לגדל ולהשביח את דור המאמנים, כמעט הפוך מההיגיון הבריא לפיו, כמו בכדורסל, תפקיד המאמנים הבכירים הוא לגדל ולהשביח את הספורטאים עצמם.
בהתאם, בכירי מאמני הכדורסל בארץ מגויסים לאימון הנבחרות הצעירות, ובכלל זה מאמנים שזכו בתארים עם קבוצות אותן אימנו. המסר שמועבר ע"י התאחדות הכדורגל מופנם היטב ע"י המאמנים הוותיקים שרואים, בהכללה, בתפקיד אימון הנבחרות הצעירות פחיתות כבוד. נסיגתו של אברם גרנט מאימון הנבחרת הצעירה לפני מספר שנים, לאחר שכבר סיכם את תנאיו, זכורה היטב לאוהדי הכדורגל ומבטאת את הקלקול.
מבלי להיכנס לשם כזה או אחר, בהתאחדות לכדורגל הועסקו ומועסקים מאמנים לנבחרות הצעירות, אשר קיבלו את מינויים לאחר כישלונות מובהקים וחד משמעיים בליגות, ובחלקם ירידת ליגה עם קבוצותיהם. בכדי להוסיף חטא על פשע, טוענים להגנתם ראשי ההתאחדות ואותם מאמנים, כי מספר שחקני הנבחרת הבוגרת, אשר לבשו בעברם גם את מדי הנבחרות הצעירות, הוא מדד להצלחתם.
האמנם? הרי על גילויים, טיפוחם, וחינוכם הספורטיבי אמונים מאמני הקבוצות בהן משחקים אותם צעירים. מועדוני הכדורגל בישראל משקיעים משאבים רבים בהקמת בתי ספר בפריפריה, ובמציאת הכוכבים הצעירים. אז על מה הקרדיט? אם כבר, אולי יש לשפוט את מאמני הנבחרות הצעירות בצורה הפוכה - על שחקנים בכירים שלא זומנו לנבחרות הצעירות. באופן שאולי יפתיע רבים, יש לאורך השנים לא מעט כאלו.
נכון הוא שניסיון המאמן לא מהווה בהכרח מדד להצלחתו. ישנם תקדימים למאמני כדורגל, אשר קיבלו תפקיד לאומי כתפקיד ראשון והצליחו. ישנם גם מאמנים צעירים שעשו חייל עם הנבחרות הצעירות בכדורגל, אבל ודאי שאי אפשר לקבל את זה כמודל. בטח לא כאשר מדברים על שחקנים צעירים, בראשית דרכם המקצועית. גם הרעיון להציב דמות נערצת ומוכרת מעולם הכדורגל בתפקיד לאומי הגיונית ולעיתים אף נחוצה. אך האם זה סותר הדרישה לניסיון קודם? ראו שמות כמו פיני גרשון, אריק שיבק, שרון דרוקר, רוני בוסאני, אריאל בית הלחמי, יורם חרוש, יעקב ג'ינו, שזכו בהישגים בארץ ומחוצה לה עם קבוצות נוער ובוגרים, הובילו קבוצות לפיינל-פור הישראלי ורק אז מונו לתפקיד מאמני הנבחרות הצעירות. שלמה הופמן, שאימן בעברו את הנבחרת הישראלית הבוגרת בכדוריד, משמש כעת כמאמן נבחרת העתודה (במקביל לבוגרת) בהצלחה.
השאלה שיש לשאול היא את מי רוצים לבנות ולתגמל? את השחקנים הצעירים שייזכו במאמן מנוסה, או את המאמנים שייזכו בגילוח חינם על חשבון הכישרונות הצעירים ומשלמי המסים? את התשובות ניתן אולי לקרוא במהופך במשרדי ההתאחדות לכדורגל ברמת גן.
ד"ר אילן תמיר הוא מומחה לתקשורת ספורט ומרצה לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ובאוניברסיטת בר-אילן.
