האבולוציה נגד הכדורגל האנגלי

ג'יימס "ג'ימי" הוגאן היה שחקן ומאמן בריטי בתחילת המאה הקודמת. הוא גם אחראי להפצת בשורת הכדורגל למרכז אירופה - שוויץ, גרמניה, הולנד, הונגריה ואוסטריה. הוגאן נאלץ להפיץ את הכדורגל מחוץ למדינה מכיוון שלא התקבל בברכה על ידי הכדורגל הבריטי. הוא חשב שכדורגל צריך להתבסס על טכניקה אישית ולא רק על הערכים שבאקדמיות והפנימיות הוויקטוריאניות רצו לקדם באמצעותו - נחישות, מנהיגות, עבודת צוות וגבריות.

הוגאן ניהל כיתות וסדנאות של לימוד טכניקות כגון נגיחות, השתלטות על הכדור וכדרור, אבל רק מחוץ לבריטניה. הוא היה האב הרוחני של מאמנים אירופים רבים אחרים שפיתחו את המשחק לרמה טכנית וטקטית שלא הכירו בבריטניה - בין השאר שיתף פעולה עם הוגו מייזל, אבי הכדורגל האוסטרי והסבא החורג של נבחרת הונגריה הגדולה. לאחר שהונגריה חיסלה את אנגליה באצטדיון וומבלי (3–6) בשנת 1953 אמר שנדור בארשז, נשיא התאחדות הכדורגל ההונגרית, ש"ג'ימי הוגאן לימד אותנו כל מה שאנחנו יודעים על כדורגל". האנגלים, כאמור, דחו את הוגאן. בהרבה מובנים הדחייה בבריטניה של ג'ימי הוגאן ואחרים כמוהו, שהאמינו בטיפול בכדור בטכניקה אישית ואינדיבידואליות, הביאה לפיתוח המשחק המודרני מחוץ לאיים הבריטים - ולפיגור היחסי של האנגלים בכל הקשור לפיתוח שחקנים. גם עכשיו - 36 שנה אחרי שהוגאן מת בגיל 92.

סטיבן ג'רארד (משמאל), ג'ו קול וג'ון טרי. שחקנים כגון צ'רלי ג'ורג', ג'ורג' בסט, פול גאסקויין וג'ימי גריבס עברו עינויים על ידי הבלמים הקשוחים, המאמנים הבלתי מתפשרים והקהל שצעק לעברם "wanker". רוב השחקנים הבריטים היצירתיים הידרדרו לחיי הוללות ספוגים באלכוהול ובכך נהפכו לנבואה שמגשימה את עצמה - שחקני מותרות לא אמינים צילום: אי פי אי

כדורגל תעשייתי

ישנם הסברים רבים לחוסר ההצלחה הבריטית במונדיאלים מאז 1966, כתבו על כך עשרות ספרים, אבל הכל מתחיל בערכים שעליהם מושתת הכדורגל הבריטי, ערכים שחוזקו וטופחו על ידי הכלכלה והחברה הבריטית. לאחר שהתפשט הכדורגל בקרב מעמד הפועלים, תעשיינים ואנשי עסקים גדולים השתלטו על המועדונים.

הם אהבו את הספורט שהם למדו לשחק בפנימיות כמעט כמו שהעובדים שלהם אהבו אותו, אבל ההשתלטויות שלהם על המועדונים של העובדים לא היו ממניעים אלטרואיסטיים. בזכות הכדורגל העובדים שלהם היו בעלי כושר טוב יותר, וניצחונות עזרו למוראל בסביבת העבודה. בכל מקרה, בניגוד לתרבות המועדונים שהתפתחה באירופה וראתה בכדורגל פעילות לזמן הפנוי, לכיף, באנגליה התפתח הכדורגל כפעילות הקשורה לעבודה. ולכן הערכים שקידשו על מגרש הכדורגל הם חריצות (work rate) ועבודת צוות. הבוסים התרשמו פחות מיכולות אישיות - שחקנים יצירתיים נחשבו למותרות בלבד וגם ללא אמינים. מאותה סיבה - של התנגדות לאינדיבידואליות - השוערים הבריטים כמעט לא אימנו את היכולות האישיות שלהם - שלא קשורות ליכולות של שחקני השדה. עד שנות התשעים לרוב הקבוצות באנגליה לא היה מאמן שוערים.

בגלל אותם ערכים העדיף אלף ראמזי את ג'ף הרסט, הילד החזק של ווסטהאם, על פני ג'ימי גריבס המוכשר יותר. בהרבה מובנים זכייתה של אנגליה במונדיאל 66' חיזקה אצל האנגלים את התחושה שכוח השריר והקולקטיב יביאו להם תהילת עולם; למרות הכישלון של ראמזי במונדיאל 1970 ואי־ההצלחה שלו להעפיל למונדיאל ב־1974.

אפקט ספרטה

כפי שבאיים כגון אוסטרליה התפתחו זנים משונים של חיות שעברו תהליך אבולוציוני שונה מהחיות על היבשה - כך באי הבריטי התפתחה אבולוציה שאפשרה רק לכלבים הקשוחים של הכדורגל להתפתח. שחקנים כמו ויני ג'ונס ורוי קין נהפכו לגיבורי האוהדים בעוד שחקנים כגון צ'רלי ג'ורג', ג'ורג' בסט, פול גאסקויין וג'ימי גריבס עברו עינויים על ידי הבלמים הקשוחים, המאמנים הבלתי מתפשרים והקהל שצעק לעברם "wanker". רוב השחקנים הבריטים היצירתיים הידרדרו לחיי הוללות ספוגים באלכוהול ובכך נהפכו לנבואה שמגשימה את עצמה - שחקני מותרות לא אמינים.

שלשום, אנגליה שוב נפלה קורבן לחוסר היכולת של שחקניה לטפל בכדור. להתמסר בו היטב. או כפי שהעיר כתב אנגלי בטוויטר במהלך התבוסה לגרמניה: "השחקנים של קאפלו התאמנו על פנדלים, אבל היה עדיף שהיו מתאמנים יותר על איך למסור את הכדור".

בוא רק נבהיר שאנגליה לא כל כך גרועה - היא פשוט אף פעם לא עומדת בציפיות הגבוהות. לפי היחס שבין דירוג פיפ"א לאוכלוסייה - אנגליה נמצאת בדיוק היכן שהיא אמורה להיות עם אוכלוסייה של 50 מיליון איש. גם מבחינת תוצאות האנגלים לא פחות טובים ממדינות בסדר גודל דומה. אבל האנגלים מצפים ליותר - ורואים מדינות קטנות יותר, כגון הולנד, שבדיה ופורטוגל, מצליחות מהם.

לכאן נכנס "אפקט ספרטה". ספרטה פיתחה תרבות לחימה שאפשרה לה להביס צבאות גדולים הרבה יותר בגלל מיומנות החיילים שלה, שמגיל צעיר חונכו להיות לוחמים - להתמקצע ברזי המלחמה. וזה נכון גם ל"מלחמה ללא היריות" לפי ג'ורג' אורוול - הכדורגל. אורוגוואי, מדינה של פחות מ־4 מיליון בני אדם, נמצאת ברבע גמר המונדיאל הנוכחי ועם שתי זכיות בגביע העולמי - וזה בגלל תרבות הכדורגל החזקה בה, שמאפשרת פיתוח כדורגלנים מיומנים מספיק כדי להביס מדינות הגדולות ממנה פי 10 או פי 100. באנגליה לא אימצו את עניין פיתוח השחקנים כי התחושה הכללית היא שיש לאנגליה "זכות מולדת" לזכייה במונדיאל - זאת מאחר שהיא מולדת הכדורגל ויש בה הכי הרבה מועדוני כדורגל. כתוצאה מהחשיבה הזאת מספר המאמנים המיומנים ביותר (שעברו קורסי פרו) שפועלים באנגליה הוא הקטן ביותר ביחס לאוכלוסיית הכדורגלנים. אם בספרד, למשל, יש 17 שחקנים לכל מאמן פרו, באנגליה יש יותר מ־810 שחקנים לכל מאמן. זה פוגע בטכניקה של השחקן הבריטי כמובן, וגם בעומק של הנבחרת.

וויין רוני. פשוט לא טוב כמו כריסטיאנו רונלדו וליאונל מסי צילום: אי פי אי

השופט לא אשם

חלק מהאנגלים כבר הבינו את הבעיה היסודית הזאת בכדורגל האנגלי. טרבור ברוקינג, האחראי על פיתוח השחקנים באנגליה, קורא בשנים האחרונות לרפורמה מרחיקת לכת בפיתוח שחקנים במדינה. תחתיו גדלו כמה שחקנים צעירים ומוכשרים מאוד שהובילו את אנגליה השנה לזכייה ראשונה באליפות אירופה עד גיל 17. עזרה גם כניסתם של מאמנים אירופים כגון ארסן ונגר וההשפעה שלהם על פיתוח הנוער בחלק מהמועדונים כמו ארסנל.

אבל כדי שהאנגלים יבינו מדוע הם אינם מצליחים במונדיאלים הם צריכים להיפטר ממנהגים ישנים כגון האשמת השופט בהפסדים שלהם. כן, השופט טעה, אבל הגרמנים היו טובים בהרבה מהאנגלים. אין שום סיבה שפאביו קאפלו יגיד ש"אי־אישור השער שינה את סגנון המשחק" ו"שהשופט עשה את הטעות הגדולה ביותר". פרנק למפארד יכול להגיד ש"אף אחד לא יגיד לי שהגרמנים היו הרבה יותר טובים מאיתנו - ההחלטה של השופט שינתה את המשחק לחלוטין", אבל זה פשוט לא להבין שכדורגל הוא משחק שהמיומנים יותר מנצחים בו. והאנגלים - בדרך כלל - יהיו מיומנים פחות.