הטוויטר כובש את עולם הספורט
טוויטר הפך את עולם הספורט. מהן ההשפעות של התופעה החדשה?
שאקיל. עושה צחוקים צילום: MCT
משטר הפוטבול הוא הנוקשה ביותר בספורט, שכן ליגת הפוטבול סובלת מאובססיה עיקשת לגבי הדימוי הציבורי שלה ושל השחקנים שמייצגים אותה. לפיכך, קברניטי הליגה יודעים ליהנות מהמדיום רק כאשר הכל בו חד־כיווני ומדוד. מנהלים בכירים בקבוצות NFL צייצו את מחשבותיהם ואת הבחירות הבאות במהלך הדראפט האחרון. אבל כאשר העניינים התחממו ושחקנים החלו לחשוף יותר בטוויטר, הגורל התהפך, מחיבוק הטכנולוגיה לצנזורה בנוסח סין. ב"ניו יורק טיימס" ציינו כי במחנות קדם העונה של הפוטבול נאמר לשחקנים ש"יש להתייחס להזרמת מידע לרשת האינטרנט החברתית הפופולרית באותה צורה שבה מתייחסים לעיתונאים; קרי: פרנויה".
צ'אד אוצ'וסינקו (לשעבר: צ'אד ג'ונסון), שחקן אהוד ופרובוקטור גדול, השתעשע ברעיון לצייץ בזמן המשחק, ומיד קיבל מכתב מהליגה שלפיו אין להשתמש במכשירים ניידים מקווי המגרש. בקבוצת גרין ביי פאקרס אף איימו על השחקנים כי ייקנסו אם יעלו לטוויטר מידע שמקורו בשיחות קבוצתיות או כזה שחושף את תוכן הפגישות עם צוות האימון.
העיניים נשואות אל הפוטבול גם בהיותו העסק הגדול ביותר, וגם כי בו נמצא ריכוז השחקנים הבעייתיים הגדול ביותר, ריכוז שמרוסן ביד קשה על ידי הנהלה קשוחה. ככלל, סוגי מדיה חדשים נוטים לאתגר את השליטה המרכזית של הליגות ולכן נוטות אלה לכפות חוקים נוקשים כנגדם. זו הסיבה שלא תמצאו גם ב־2009 פריט טריוויאלי כמו לפטופ על הספסלים. ולכן, האופן שבו ליגת הפוטבול מגיבה יילמד היטב גם במדרשות הרב דיוויד סטרן, קומישינר ה־NBA, וגם בקתדרלת הבייסבול, שם מכהן המטיף השמרן, שפוחד מהצל של עצמו, באד זליג. כנראה שהליגות יתייחסו בכבוד לטוויטר, בעיקר כי אינן מבינות את משמעותו, ועם תחילת הבעיות - שכאמור כבר צצות - תיזרק ציפור המבזקים אל מחוץ לחוק. אם יש משהו שבפוטבול יודעים היטב, זה לחבוט באובייקטים עוינים.
הסוף הכמעט בטוח של הסיפור הזה אינו מחויב המציאות, שכן רוב הספורטאים מצייצים את הדברים הטריוויאליים ביותר - ומזכירים לכולנו כי אנחנו אוהבים אותם בזכות יכולתם האתלטית, לא שנינות לשונם. "נהניתי מיום חופש עם המשפחה. אין הרבה כאלה בעונה אז צריך לדעת להוקיר אותם", ריגש את העולם סי.סי סאבת'יה, הפיצ'ר שבו השקיעו הניו יורק יאנקיז 170 מיליון דולר ל־7 שנים. יש עוד הרבה ספורטאים שמשתמשים בטוויטר כי שמעו שצריך או כי התקנאו באשטן קוצ'ר, שחקן הקולנוע בעל מספר העוקבים הגדול ביותר.
ומנגד נמצא שאק. לטוויטר של שאקיל אוניל נרשמו כמעט 2 מיליון גולשים ובו תמצאו פנינים התואמות את רוחו המליצית של הסנטר המזדקן. כשלא הצליח לפגוש את הנשיא צייץ, "לא נותנים לי להיכנס לבית הלבן. למהההההההההההה?" שאק גם התגרה בספורטאי אחר, "זה רשמי. דיוויד בקהאם מפחד משאק. הוא לעולם לא יוכל להבקיע שער מולי". יש הגורסים ששאק יידע בקרוב להפוך את פיסת הנדל"ן הווירטואלי שהוא שולח לדולרים, במכירת חסויות או בהתאמת רוח 140 התווים שהוא מקליד לרוחו של תאגיד טוב לב.
אחרים טוענים שהשחקנים בסך הכל נהנים לתקשר עם האוהדים, כי אחרי הכל, מרגע שהמשבר רוקן את היציעים, חוזרים באמריקה שוב ושוב על הקלישאה ש"המשחק שייך לאוהדים". זה אמנם לא נשמע חכם במיוחד שכוכבי הספורט אומרים שזה כיף להיות פופולרי, אבל ממילא קשה למצוא הרבה חוכמה ב־140 תווים.
