למה המונדיאל משעמם אותנו?

האווירה

(שעולה מהצפייה)

מדווחים על אווירת חגיגה אמיתית בדרום אפריקה. זה הגיוני. בכל מקום שאליו מגיע המונדיאל יש אווירה חגיגית — אוהדים מכל העולם מתקבצים יחדיו כדי לעסוק במשך חודש במה שהם אוהבים: כדורגל. זה לא יכול להיות רע, נכון? ואולם, רוב העולם צופה באירוע מהכורסה או מהפאב המקומי — והתחושה היא אכזבה.

מדוע? קודם כל, כיסאות רבים באצטדיונים נותרו ריקים וזה נראה על גבי המסך. לפיפ"א היו בעיות במכירת הכרטיסים — אי אפשר להכחיש. 97% נמכרו, אבל לא כולם הגיעו. או שחלק גדול נמכר לספסרים שלא מצליחים למכור. פיפ"א תצטרך לבדוק מחדש את דרכי מכירת הכרטיסים שלה.

נוסף לכך, העדר טביעת אצבע ויזואלית שהיתה במונדיאלים אחרים, כמו פתיתי הנייר במונדיאל 78', וכמובן אי אפשר להתעלם מהמכה של התחרות: הוו־וו־זלה.

הוו־וו־זלות כופות על המשחק הרגשה מונוטונית, פוגעות באיכות הצפייה, ולדברי רוב השחקנים, גם במשחק עצמו. זה הגיוני. כדורגל הוא עניין של רגשות המוניים. שחקנים מרגישים וחשים את הקהל במהלך המשחק, ואם כל מה שהם שומעים וחשים זה סאונד מעצבן ומונוטוני, אז ככה ייראה המשחק שלהם. נטול כל חיבור לאווירה. לרגש.

הוו־וו־זלות רעות לכדורגל. מי שאומר שהן חלק מהמורשת האפריקאית או המסורת האפריקאית ושהביקורות על הוו־וו־זלות נגועות בגזענות, פשוט לא מבין על מה הוא מדבר. ג'ון קוולאיין, כתב דרום־אפריקאי, תיאר אותן כ"כלי נגינה מהגיהינום".

בתור מי שצפה בכמהעשרות אליפויות אפריקה, אני יכול להעיד שרק האחרונות היו נגועות במגפה הזאת. אליפות אפריקה בדרום אפריקה או אליפות העולם ברוגבי לא ידעו מה זה וו־וו־זלה, ואלו התרחשו בסך הכל לפני 15 שנה. מסורת רבת שנים זה לא. ובכלל, אפילויו"ר הוועדה המארגנת, דני ג'ורדן, אמר שהוא מעדיף את השירים, "שתמיד הנחו אותנו לאורך הזמנים".

ומי שאומר שרעש מחריש אוזניים, שממש מסוכן לעור התוף, טוב למשחק, ושאי אפשר להילחם בזה בכל מקרה, אז רק נזכיר שחזיזים הם חלק מתרבות הכדורגל של איטליה — ונלחמים בתופעה. נזכיר שדחיפות המוניות היו חלק מתרבות האהדה באנגליה — ונלחמו בתופעה עד היעלמותה.

הכדור

(הבעייתי)

בהיעדר שערים הפך הכדור נושא לדיון. סוון גוראן אריקסון, מנג'ר חוף השנהב, אף דרש ועידה מיוחדת בנושא. תמיד מתלוננים על הכדור, אבל נראה שהג'אבולאני באמת עבר כל גבול. 13 מ־32 הקבוצות לא הצליחו לכבוש. רבות מהן האשימו את הכדור. כנראה יש בו משהו שלא עובד.

כריסטיאנו רונלדו. בצ'מפיונס ליג הוא טוב יותר צילום: אי פי אי

הטקטיקה

(ההגנתית)

"בשלב הבתים קבוצות משחקות כדי לא להפסיד — לא כדי לנצח", אומר ארסן ונגר, מנג'ר ארסנל. "בטורניר ארוך, להעפיל אחרי התחלה אטית זה טוב יותר מאשר להתחיל ב־100 קמ"ש ואז לעוף". ונגר גם טוען שהמחסור בזמן כדי לעבוד עם הנבחרות מונע מהן לפתח טקטיקה התקפית או לאמץ סגנון כלשהו — שהוא מעבר לסגנון הגנתי. אולי פיפ"א תצטרך להתבונן בשיטה ולשנות את שיטת הבתים בני ארבע הקבוצות? אולי להגדיל את מספר הקבוצות בכל בית (ולצמצם במספר הבתים) כך שהמשחקים ייהפכו לקלילים יותר מבחינת החשיבות? הכדורגל ההגנתי נהנה גם מכך שמלבד צפון קוריאה כל הנבחרות מכירות זו את זו היטב. השחקנים מכירים את כל השחקנים. המאמנים מכירים את כל השחקנים. אין הפתעות. האינטרנט הרג את היכולת להפתיע במונדיאל. זה נכון גם לצופים. פעם היו מצפים למונדיאל כי הוא היה ההזדמנות היחידה לראות את דייגו מראדונה או יוהאן קרויף. היום כולם רואים את קאקה, כריסטיאנו רונלדו וליאונל מסי כל הזמן.

הצ'מפיונס ליג

(אשמה)

שוב. זה אנחנו. לא הם. אנחנו רגילים לקבוצות שמשחקות כדורגל טוב יותר בעיקר בזכות חוק בוסמן — המקצועיות והחשיבה המדעית שאימצו. לנבחרות אין יכולת להתחרות באיכות הכדורגל. ואולי גם על זה פיפ"א תצטרך לחשוב ולשנות את החוקים כדי שיכניסו יותר עניין במשחקי הנבחרות. 4 נקודות לניצחון? נקודה בונוס על ניצחון ב־2 שערים? נקודות על ריקוד ניצחון מוצלח?

ולמרות

הכל

(המספרים לא רעים)

ועדיין, ההייפ סביב המונדיאל לא מפסיק. בערוצים רושמים שיאי רייטינג ובפיפ"א שיאי הכנסות. זה הרבה — מכיוון שאנשים אוהבים כדורגל, אבל גם מכיוון שהמונדיאל מגביר את היצר הלהקתי־השבטי שיש בכולנו. עוד ועוד אנשים מבינים שאיכות המשחק לא משנה, גם לא משנה מי מנצח ומי מפסיד. מה שמשנה זה בעצם עצם ההתגודדות בצוותא. הצפייה המשותפת. החוויה הקולקטיבית. דברים שקשה לעשות בימים שאין בהם מונדיאל. דברים שאנחנו אמורים לעשות.