הגאות והשפל של הכדורגל באירופה

צמיחה

קרלוס פויול קפטן ברצלונה צילום: אי פי אי

המספרים מבהירים את מה שעבר על הכדורגל האירופי בעשור האחרון. בעונה אשר פתחה את העשור עמדו הכנסות 20 הקבוצות המכניסות ביותר באירופה על כ־10 מיליארד יורו, כך לפי נתונים שנאספו על ידי דלויט, ולקראת סוף העשור השוק הזה גדל ל־14.6 מיליארד יורו בעונת 2007/08 ויצמח, לפי הציפיות, אל מעבר ל־15 מיליארד יורו העונה. משבר כלכלי או לא - נראה כי הכנסות הכדורגל באירופה רק צומחות.

הנהנות העיקריות מהצמיחה הזו הן הקבוצות הגדולות והעשירות. הן צמחו במאות אחוזים. סך הכנסות 20 הקבוצות הגדולות ב"ליגת הכסף של דלויט" גדול פי שלושה מההכנסות בתחילת העשור. בליגת הכסף של 2003 הקבוצה המכניסה ביותר רשמה הכנסות של 171.5 מיליון ליש"ט, בליגת הכסף של 2009 ההכנסות הגבוהות ביותר יעמדו כבר על יותר מ־400 מיליון ליש"ט. בליגת הכסף של 2003 עשר מ־20 הקבוצות הכניסו פחות מ־100 מיליון ליש"ט בשנה, בליגת הכסף של 2008 רק ארבע קבוצות הכניסו פחות מ־100 מיליון ליש"ט בשנה. כל 20 הקבוצות בליגת הכסף שתפורסם בפברואר 2010 יראו הכנסה של יותר מ־100 מיליון ליש"ט בשנה.

אז הכדורגל התחיל להכניס כסף רב, יותר מאי פעם. וזה רק הגיוני. הענף מעולם לא היה פופולרי יותר. יש עניין שיא במשחק באירופה בקרב גברים, נשים וילדים. משחקי ליגת האלופות רושמים שיאי רייטינג; המונדיאלים ומשחקי אליפות אירופה גררו מיליונים לרחובות כדי לצפות במשחקים הבינלאומיים יחדיו. כתוצאה מכך, זכויות השידור נמכרו במחירי שיא; כרטיסים נמכרו במחירי שיא; חברות שילמו מחירי שיא על ספונסרשיפ, כדי לגלוש עם המותג שלהן אל לבבות האוהדים.

ואולם, בעסק שהתחרותיות היא העיקר בו, גם ההוצאות גדלו. קבוצות התעלמו מההמלצות החוזרות ונשנות של אימוץ אסטרטגיה בריאה לטווח הארוך ורכשו שחקנים בסכומי שיא. הן גם שילמו להם משכורות שיא. ההכנסות האדירות לפתע לא הספיקו, ואז החל חיפוש אחר כסף אחר.

בעלים זרים

רומן אברמוביץ צילום: בלומברג

האוליגרכים הרוסים, עמוסים בכספים שהעמיסו בתקופת ההפרטה הפרועה של ברית המועצות, חיפשו לקנות סטטוס כאנשי עסקים לגיטימיים באירופה. החובות של מועדוני הכדורגל התאימו בול לשאיפות הללו, ולאחר שפמפמו את הכספים שלהם כדי לשדרג את הכדורגל הרוסי, התחילו בהזרמת כספים לכדורגל באירופה הקלאסית. רומן אברמוביץ' היה האוליגרך המשמעותי ביותר של הכדורגל האירופי לאחר שנכנס לצ'לסי והשקיע בה כ־700 מיליון ליש"ט מבלי סיכוי לקבל אותם חזרה ושינה את פני הכדורגל האנגלי והאירופי. קבוצות, בעיקר באנגליה, כבר לא יכלו לעמוד בתחרות ופתחו את הדלתות שלהן בפני משקיעים זרים.

מאז רכישת צ'לסי על ידי אברמוביץ', מנצ'סטר יונייטד, ארסנל, ליברפול, אסטון וילה, ווסטהאם, מנצ'סטר סיטי, ברמינגהאם סיטי, סנדרלנד ופורטסמות' מכרו את עצמן או את רוב מניותיהן לבעלים זרים. טייקוני ספורט אמריקאים, שזיהו את הפוטנציאל הגלובלי העצום של הכדורגל האנגלי (גדול יותר מאשר של הפוטבול, הכדורסל וכל ספורט אמריקאי אחר), היו הראשונים שהסתערו על מועדוני כדורגל כיוזמה עסקית, אבל לא תמיד התבררו העסקאות הללו כמוצלחות במיוחד. בעקבות חלק מהרכישות נכנסו מועדונים מפוארים כגון ליברפול ומנצ'סטר יונייטד לחובות עתק, שעשויים להקשות את ניהולם בעשור הבא. את העשור הבא מתחילים בעידן הכסף הערבי – לאחר שמנצ'סטר סיטי נרכשה על ידי נסיכי אבו דאבי, שמוכנים להשקיע הרבה, הרבה יותר מאשר רומן אברמוביץ'. הטירוף לא נרגע.

חובות

לידס יונייטד, שלפני עשר שנים עמדה בראש הפרמיירליג, ונראתה כמו הדבר הכי טרי בעולם הכדורגל (שחקני כדורגל צעירים מלאי פוטנציאל, מנג'ר צעיר ומבטיח, קהל נאמן וכל מה שצריך להפוך מועדון גדול לענק), קרסה בגלל ש"היא חיה את החלום" ובעצם הוציאה כספים שמעולם לא היו לה. היא קרסה לתוך עולם של חובות. השחקנים נמכרו; על הקבוצה השתלטו עשרות חברות שהאינטרסים שלהן לא ברורים (וחלקן ידועות כבעלות שורשים בעולם התחתון). אגב, החובות של יונייטד וליברפול גדולים פי כמה מאלו שהיו ללידס והביאו לקריסתה.

בעשור האחרון, תקופת השיא הכלכלי של הכדורגל האנגלי, 40 מועדונים הוכרזו כפושטי רגל והותירו חובות של מיליונים למס הכנסה, למשטרה, לעסקים קטנים, לכדורגלנים ועוד. המועדונים הללו נותרו בחיים על ידי אוהדים - נאמנויות של אוהדים, שגייסו בעצמן סכומים כדי להחזיר את החובות, או אוהד עשיר במיוחד, שהיה מוכן להשקיע מכספו בהצלת קבוצתו האהובה. למרות מקרה לידס, קבוצות כדורגל עדיין חיות הרבה מעבר ליכולותיהן הטבעיות. האל סיטי, פורטסמות', ווסטהאם ואחרות בקשיים כלכליים אדירים שהם תוצאה של רכישת שחקנים ותשלום משכורות שהן לא יכלו להרשות לעצמן.

קריסות

גם באיטליה קבוצות כדורגל רבות קרסו כלכלית בעשור האחרון. תוצאה של הוצאות ענקיות ולא אחראיות של אינדיבידואלים עשירים שרכשו הצלחה בטווח המיידי של קבוצתם אבל פגעו בה בטווח הארוך. הכדורגל האיטלקי כעת בשפל כלכלי, ציבורי ואפילו מקצועי. לקראת סוף העשור אימצו באיטליה את "המודל האנגלי": קבוצות ישקיעו בבניית מתקן משלהן (ולא יהיו תלויות במתקנים עירוניים מוזנחים) וזכויות השידור יימכרו באופן קולקטיבי (ולא על ידי כל קבוצה בנפרד, מה שהוביל לפערים אדירים בין אינטר, מילאן ויובנטוס לכל השאר). כאמור, המודל הזה לא מבטיח יציבות כלכלית, רק הכנסות גבוהות יותר.

מועדון חברים

ובספרד הסיפור לא שונה בהרבה. קבוצות רבות, שניסו להיכנס למועדון הגדולות, שילמו מחיר כבד על השאפתנות שלהן. ולנסיה, דפורטיבו לה קורוניה, אתלטיקו מדריד ועוד שרויות בחובות עמוקים. קבוצות הכדורגל בספרד נתונות בחובות של יותר מ־3.4 מיליארד יורו - יותר מאשר החוב החיצוני של רוב מדינות העולם השלישי.

האשמה העיקרית למצב הזה נופלת על אנשי העסקים הלא מוצלחים שניהלו את הקבוצות וגם על הרשויות בספרד, שאפשרו אותו. רוב המועדונים בספרד מנוהלים על ידי "חברות ספורט" - sociedades anonimas deportivas – SAD, שניצלו את החוקים כדי לפשוט רגל, למחוק חובות ולהמשיך לחיות כאילו אין מחר. בקיצור, קבוצות ספרדיות ממשיכות לפעול רק מפני שהן כפופות לתקנות פיננסיות אחרות מחברות רגילות במדינה.

כמה מועדונים ספרדיים, כגון אוסאסונה, ריאל מדריד, ברצלונה ואתלטיק בילבאו, מנוהלים על ידי חברי מועדון (סוסיוס). גם המועדונים האלו סבלו מבעיות אבל רובן נפתרו עוד לפני המשבר, ולפי דו"ח של הממשלה הספרדית, "מצב החוב אצל מועדוני החברים טוב בהרבה מאשר בחברות הספורט".

מודל מועדון החברים בריא יותר לכדורגל מאשר מודל הבעלות הפרטית. וזו מסקנה שאפשר להגיע אליה בשקט ובבטחה בסוף העשור הנוכחי.

פייר פליי פיננסי

ואולי השינוי הגדול של העשור הבא יהיה תקנת הפייר פליי הפיננסי שמישל פלאטיני, נשיא אופ"א, יחייב את המועדונים לאמץ. בעיקרון, לפי הפייר פליי הפיננסי, קבוצה לא תוכל להוציא יותר מאשר היא מכניסה מכדורגל. ההחלטה המלאה והמפורטת תובא לאישור המועדונים והתאחדויות הכדורגל לקראת תחילת העונה הבאה, ועד 2012 מתכוון פלאטיני שהיא תיושם במלואה. האם "הפייר פליי הפיננסי" יצליח להפוך את הכדורגל לעסק בריא יותר? על השאלה הזו יענו בסיכומי העשור הבא.