בעקבות פרשת פנאן: מהו פרופיל הספורטאי המשקיע

“Here today, gone tomorrow. It's true not just of many pro athletes, but of their money"

את המילים האלה כתב הסופר והעיתונאי טום פאראי בשנת 2000. וכפי שברור מפרשת מוני פנאן, הן עדיין רלבנטיות היום.

איך זה שהספורטאים תמיד אוכלים את הלוקשים על ההשקעה שמניבה רווח מיידי וגבוה? יש שרואים בכך המשך טבעי של "אופיים חובב ההימורים" — מכורים לאדרנלין וכדומה. ואפשר לראות בכך גם הגזמה של מצב קיים: תדמית הספורטאי כגוף שרץ על מוח קטנטן. ואולם תדמית זו איננה נכונה בהכרח ואיננה הוגנת. ספורטאים רבים עושים בחירות קשות כבר מנעוריהם, ועובדים קשה מאוד כדי להגיע — ולהישאר — ברמות הגבוהות ביותר של הספורט, שרק בהן המשכורות אכן גבוהות.

שאראס יאסקיביצ'יוס. הספורטאים מחפשים דמות אב

אין ברירה אלא להשקיע

ספורטאים משתכרים לא רע, מכיוון שתוחלת הקריירה שלהם קצרה יותר. עליהם להרוויח בעשר שנים את מה שאתם מרוויחים ב־30 שנה. ובל נשכח שלא כל הספורטאים נהנים ממשכורות עתק. רבים וטובים משתכרים משכורות מכובדות, אך לא יוצאות דופן. נוסף על כך, הטון שמוכתב בעיתונות הוא זה שמטפח את התפיסה שכל שחקן הוא כוכב. ואותה גישה היא שמטפחת את התדמית של שחקנים כמשקיעים ספקולטיביים.

זאת ועוד, כמי שעושים את כספם בגיל צעיר, הם גם תלויים בו כדי להניח בסיס כלכלי יציב, והם גם נמצאים במקום די מיוחד בפירמידה החברתית: כמי שיש להם כסף בגיל שבו חבריהם משוק העבודה הרגיל רק מתחילים להשתכר משכורות שמאפשרות חיסכון. ולכן, ההשקעות שלהם נוטות להתפרסם, פשוט משום שיש להם כסף להשקיע בעסקים, ומשום שאין להם ברירה אלא להשקיע אותו.

ללא זמן ללימודים ולפיתוח קריירה אלטרנטיבית, הרי שגם בני המזל שימשיכו בספורט באמצעות אימון או ניהול, או טלוויזיה, לא ירוויחו את משכורות השיא שעשו בפסגת הקריירה שלהם כשחקנים, ולכן חשוב לצבור די נכסים שיאפשרו רמת מחיה נאותה. ועל אלה, יש את האלמנט הזה, שאין להתעלם ממנו, של כסף מהיר, והמחשבה על האפשרות להכפיל אותו בזמן קצר באמצעות השקעות סקסיות.

אילו לא הייתם יודעים שהם ספורטאים, זו היתה התמונה שלכם: משקיעים צעירים, בעלי ניסיון חיים מצומצם, נטייה גבוהה יותר לקחת סיכונים ופחות דגש על תכנון לטווח ארוך על חשבון הסיפוק המיידי. לא בדיוק האנשים שהייתם רוצים לשים את כספכם אצלם. כמו כן, ישנה תרבות מסוימת של בילויים והוצאות כספים בקרב ספורטאים רבים שלעתים נראית בזבזנית ופחות מבוקרת.

כך נעלמים 5 מיליון דולר

ב־ESPN חישבו פעם מה קורה לכיסו של שחקן פוטבול המקבל בונוס חתימה של 5 מיליון דולר. ראשית, יש את הרשויות — הוא ישלם כ־2 מיליון על מסים. עוד 200 אלף הולכים לסוכן, כי סוכנים שחיים רק על חיבוק כמו ג'רי מגווייר יש רק בהוליווד. עוד כחצי מיליון ניתנים להורים, ותודה שהביאוני עד הלום. מיליון דולר נופים הולכים על "הוצאות המחיה" – רכב, בגדי מעצבים, דירה, עוזרת, מערכות בידור וכן הלאה. מתוך המיליון שנותרו, כ־300 אלף הולכים להחזיר את הטובות לכל האנשים שעזרו לו להגיע לאן שהגיע, וכעת ראו שיש כסף שניתן להתנפל עליו. עוד כ־200 אלף הולכים על ביטוחים שונים, ועל מה שקוראים לו "החיים". ואז, נותרים עם כחצי מיליון דולר.

לדברי פסיכולוג הספורט לאו וולמר, תמונה זו מצביעה על שילוב נפיץ של הרבה כסף נגיש ושל אדם עם בשלות רגשית לא שלמה עדיין, ניסיון חיים מצומצם, השכלה מועטה, נאיביות יחסית, גיל שבו לוקחים יותר סיכונים ופיתויים. לזה ניתן להוסיף את תחושת הכוח וה"כל יכול" שספורטאי צעיר שמרוויח הרבה מאוד כסף וזוכה לאהדה של המונים מרגיש.

כוח זה עלול להיות מאוד מסוכן מאחר שהוא מסנוור ומסוגל לעוות את המציאות: להרגיש שאני אוכל להשתכר כך כל חיי, שלא יהיו לי פציעות קשות ושמותרים לי דברים שלאחרים אסורים, ולא לראות "נורות אזהרה" לגבי אנשים סביבי או לגבי החלטות שאני מחליט.

ואז יש את ההשקעות. לא תמיד ברור לספורטאים, שהדרישות מהם כה גבוהות במקצוע שבו בחרו, שאותה רמת מיומנות נדרשת כדי לעשות תשואות פנטסטיות גם בשוקי ההון והנדל"ן. וגם לאנשים שמנהלים את הכסף שלהם ברור שהספורטאי איננו בהכרח מומחה לשווקים של נגזרות על שוקי המניות.

לדברי וולמר, כאשר ספורטאי כזה פוגש אדם שעליו הוא סומך (בדרך כלל יותר מבוגר, עם ידע וניסיון), טבעי שיתפתה לתת בו אמון ללא ביקורת מספקת וביטחונות לגבי אמינותו וניסיונו.

במקרה הטוב ספורטאים זוכים למנהלים אישיים וסוכנים הגונים שמאפשרים לספורטאי להתעסק אך ורק בספורט, כאשר הסוכן מטפל באדמיניסטרציות שונות, חוזים, השקעות ועוד. במקרה הפחות טוב, הפיתוי והכוח של סוכנים ומנהלים עלולים להביא אותם להחלטות לא רציונליות של ניצול מעמד ואמצעי הספורטאי שמסכנות בעיקר את הספורטאי.

המוני פנאנים תמיד שם

יש אין ספור מקרים של הונאה. והנה כמה בולטים: הכדורגלן ג'ון ארנה ריסה הנורבגי פשט רגל בגלל הונאה של 4 מיליון ליש"ט. הכדורסלן סקוטי פיפן תבע את הבנק שלו על ניהול רשלני שעלה לו 27 מיליון דולר. שחקן הפוטבול דיק "רכבת הלילה" ליין איבד את השכר שהרוויח בקריירה יוצאת דופן באורכה בפוטבול, 14 שנה, בהשקעות גרועות בנדל"ן ובמוזיקה.

כן, מאותה סיבה שלא הייתם אמורים לשים את כספכם על אפי פיתוח והנדל"ן הרוסי, שבו אינכם מבינים דבר, לא היו האתלטים צריכים להתפתות להשקיע בתחומים שבהם אינם מבינים דבר. אולם, כמו כל משקיע, גם הספורטאי נוטה ללכת עם הפנים המוכרות, עם המוני פנאנים.

כי זה יותר קל. כי אתה שמעת סיפורים שאתה רוצה להאמין בהם. וכי זה נגיש. ואז, השקעה של 5,000 דולר – המחיר של בדיקת נאותות – נראית טפשית, בעוד להשקיע 100 אלף אצל ניק לווין נראית "נטולת סיכון".

"המקרה של מוני פנאן הוא מורכב עוד יותר", אומר וולמר, "מאחר שהשפה שהשחקנים השתמשו בה לאורך שנים רבות היתה במונחים של 'אבא של השחקנים'. כאשר 'אבא' שלך מציע כיוון פעולה, אתה באופן טבעי מוריד את הצורך להפעיל ביקורת עצמאית מלאה ומבטל אורות אדומים שבדיעבד היה ניתן לזהות, כי אתה סומך עליו". וולמר ממשיך: "אתה יוצא מההנחה שהוא עושה דבר נכון ובטוח עבורך. 'אבא' שלך לא ירצה שאתה תיפגע בשום אופן. אם 'אבא' כזה מסתנוור, מתפתה ופועל באופן לא אחראי — אתה נופל איתו".