$
עסקי ספורט

מותו של אוהד

מוני פנאן הותיר אחריו הרבה סימני שאלה, אבל גם סימן קריאה אחד ברור: בספורט, כשתחושת הקהילה נעלמת, לא נותר עוד טעם לכלום

אוריאל דסקל 07:5420.10.09

"עונת הפוטבול הסתיימה" ("Football Season Is Over") היתה הכותרת שנתן הסופר האמריקאי האנטר ס' תומפסון למכתב ההתאבדות שלו. תומפסון, שהיה אוהד פוטבול מושבע ובזמנו החופשי גם עיתונאי וסופר מוכשר (שכתב את "פחד ותיעוב בלאס וגאס"), התאבד שלושה שבועות אחרי הסופרבול ב־2005. במכתב

שהשאיר לרעייתו שרבט: "בלי משחקים. בלי פצצות. בלי צעדות. בלי כיף. בלי שחייה. 67. זה 17 שנים יותר מ־50. 17 שנים יותר ממה שהייתי צריך וממה שרציתי. משעמם. אני תמיד מתלונן. לא כיף - בשביל אף אחד. 67. אתה חמדן. תתנהג בהתאם לגילך. תירגע. זה לא יכאב".

 

תומפסון לא התאבד בגלל סוף עונת הפוטבול. הוא היה איש מתוסבך מאוד, אולם אין ספק שהפוטבול האריך את חייו. הוא החל את הקריירה שלו כעיתונאי ספורט, ובספריו כתב על האהבה שלו למשחק. באחד מהסצנות ההזויות שתיאר הוא בוחר לא לפוצץ את המטוס של הנשיא ניקסון בגלל שהוא רוצה לראות מי תזכה בסופרבול. "פוטבול זה הדבר היחיד שאני כן לגביו", אמר פעם.

 

לא רק משבר כלכלי

 

תומפסון הוא לא היחיד שהספורט מונע ממנו להתאבד. לפי הסטטיסטיקות, יש ירידה ניכרת במספר המתאבדים במהלך טורנירי כדורגל בינלאומיים. דניאל וואן, פסיכולוג מאוניברסיטת מארי סטייט, אומר שאוהדי ספורט מתאבדים פחות. הם גם נוטים להיות מאושרים יותר מאשר אנשים שאינם אוהדים קבוצות ספורט, ולכן הם חשופים פחות לתופעות כמו כעס, דיכאון ולחץ. הסיבה לכך היא שאוהד הוא חלק מקהילה ומחובר ליותר אנשים. החיבור הוא תוצאה של בסיס משותף שיש להרבה אנשים שאוהדים את אותה הקבוצה. הקשר הזה יכול להוות בסיס לחברות עמוקה יותר, וגם מספק תחושה של שייכות למשהו גדול יותר.

 

בדרך כלל, התאבדות מגיעה אחרי שבר גדול, דיכאון ארוך ומתמשך ולא פעם גם בגלל בעיות כספיות. הסיבות להתאבדות של מוני פנאן, מנהלה המיתולוגי של מכבי תל אביב, עדיין לא ברורות, אבל אין ספק שסיום דרכו כמנהל במכבי תל אביב, והנתק המוחלט שלו מהמועדון שאותו אהד מילדותו, השפיעו רבות על התנהלותו בשנה האחרונה.

 

פנאן, שהיה אוהד שרוף של מכבי תל אביב, נכנס להנהלת הקבוצה ב־1992 כמחליפו של שמואל (שמלוק) מחרובסקי. כאדם ממשפחה אמידה ובעל עסקים הוא מצא זמן להשקיע את כל כולו בקבוצה, בעיקר ברווחת השחקנים. במשך שנים נחשבו פנאן ותרבות הטיפול בשחקנים שהנחיל במועדון ל"יתרון היחסי" של מכבי תל אביב באירופה. ראשי מכבי היו משכנעים שחקנים זרים לבוא לישראל בחוזה נמוך ממה שהציעו להם באירופה, רק בגלל אותו יחס מפנק.

 

סגנון התנהלות

 

כשפנאן שפרש ממכבי, אחרי כמה סאגות ארוכות שהסתיימו בסולחות זמניות, הוא הסביר שחילוקי הדעות על אותו יתרון יחסי הביאו לעזיבתו. חילוקי דעות שהפכו את מכבי תל אביב מקבוצה משפחתית לתאגיד קריר יותר - ששם את האמוציות בצד ומתנהל, כביכול, בצורה עסקית יותר.

 

"בשנים האחרונות סגנון ההתנהלות במכבי אינו תואם למה שהורגלתי קודם", אמר פנאן עם פרישתו. "הפערים וחילוקי הדעות ביני לבין שאר חברי ההנהלה הלכו וגדלו. נשכתי את לשוני, כאשר המטרה המרכזית שלי היתה טובת הקבוצה".

 

השבר הגדול לא היה רק בגלל צורת ההתנהלות. פנאן, כנראה, נשבר אחרי שהקבוצה שלו, הקהילה שלו, גוף שהוא היה חלק חשוב ובלתי נפרד ממנו, שכחה אותו. הוא לא נראה עוד במשחקי הקבוצה. הוא לא נכח במסיבת יום ההולדת ה־70 של שמעון מזרחי ביום חמישי האחרון. למסיבת היומולדת האחרונה שלו עצמו הוא לא הזמין את הבעלים - דיוויד פדרמן, רענן כץ וחברו, שמעון מזרחי.

 

האתוס שהוא גדל לפיו וטיפח בתשוקה - שלא לומר בפנאטיות - נעלם יחד עם תחושת הקהילתיות שאבדה.

 

ייתכן שפנאן כבר לא יכול היה להיות מנהל בגוף ספורט שמנסה להתנהל כגוף עסקי. ייתכן גם שבגלל היחסים הרעועים בין הצדדים לא אפשרו את הישארותו במכבי, אפילו כאוהד. אבל התאבדותו של האוהד מספר אחת של מותג הספורט מספר אחת בישראל צריכה להזכיר לנו את הדבר החשוב ביותר שאנשי תעשיית הספורט המקצועני צריכים לזכור: אם אין קהילה, אין קבוצה.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x