ליצמן מתניע שוב את הרפורמה בסיעוד: נפגש עם בכירי האוצר

שר הבריאות יעקב ליצמן מנער את האבק מעל תוכנית הדגל שלו – הרפורמה הממלכתית בסיעוד. בימים האחרונים הוא פעל לחדש את המאבק עליה, ומלבד פגישה שקיים בנושא בסוף השבוע עם יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, ל"כלכליסט" נודע כי לראשונה זה זמן רב נועד השר ליצמן בעניין עם בכירים באוצר, ובהם סגן השר יצחק כהן ואנשי אגף התקציבים, וכן עם בכירים ברשות שוק ההון.

כל מה שאתם צריכים לדעת על הביטוח הסיעודי

בפגישה שנערכה בימים האחרונים הציג השר ליצמן בפני אנשי האוצר את שלל הבעיות הקיימות בתחום הסיעוד כיום, וכן טיוטת מתווה עדכנית לתוכנית. עד כה המגעים בין הצדדים נותרו תקועים, בעיקר משום שבאוצר סירבו להצעת משרד הבריאות להעלות את מס הבריאות ב־0.6% כדי לסבסד את הרפורמה שעלותה מוערכת בכ־2–3 מיליארד שקל בשנה. אלא שבמשרד הבריאות הבחינו באחרונה בחלון הזדמנויות חדש לאחר שנודע להם על עודפי גביית מסים שיגיעו עד סוף השנה לכ־20 מיליארד שקל. השר ליצמן עצמו רמז לכך כשאמר בשבוע שעבר בדיון שנערך בכנסת כי "יש התקדמות רצינית ביותר עם שר האוצר בנושא הסיעוד, זה לא הזמן לפרט כרגע".

הכשל: היעדר רצף טיפולי

בטיוטת מתווה הרפורמה שהציג ליצמן והגיעה לידי "כלכליסט" מצוינים ראשית כל הכשלים הקיימים במערך הסיעוד הנוכחי. לפי המסמך, קשישים סיעודיים נאלצים להוציא מכיסם כ־7 מיליארד שקל בשנה כדי להשלים את הכיסוי שנותנת המדינה.  

בהמשך מתוארים ארבעה כשלים עיקריים: חוסר ברצף טיפולי והיעדר תמריצים למניעת הידרדרות תפקודית ובריאותית (כיום גופים רבים אחראים לסיעוד, ובהם קופות החולים, משרדי הרווחה והבריאות, הרשויות ועוד); רמת זכאות נמוכה לשירותים בקהילה, דבר שמוביל לאשפוזים וכפועל יוצא לעלויות גבוהות יותר למשפחת האדם הסיעודי ולמדינה; נטל כלכלי גבוה על משקי הבית, כשרמת ההשתתפויות העצמיות בישראל היא מהגבוהות במערב; היעדרה של תוכנית ארוכת טווח לאור הזדקנות האוכלוסייה.

לפי המתווה העדכני שהציג השר ליצמן, הרפורמה תכלול בין היתר את ארבעת המרכיבים הבאים: הקטנת הנטל על משקי הבית באמצעות ביטול ההשתתפויות העצמיות של ילדי האדם הסיעודי, שינוי והקלה במבחני ההכנסה (הזכאות) לגמלת סיעוד; יצירת רצף טיפולי ותמריצים באמצעות העברת האשפוז הסיעודי לקופות החולים; הרחבה משמעותית של הכיסוי הסיעודי בקהילה הניתן על ידי הביטוח הלאומי; חיזוק מערך שירותי הבריאות לקשישים סיעודיים, ובתוך כך פיתוח מערך טיפולי בית לקשישים ומרותקי בית על ידי קופות החולים.

ליצמן כבר ניסה לקדם את הרפורמה בקדנציה הקודמת שלו במשרד הבריאות ללא ההצלחה, ובזו הנוכחית, בשונה מהקודמת, דאג לכלול אותה בהסכמים הקואליציוניים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא אף איים במרומז בקדנציה הנוכחית על שלמות הממשלה אם לא יצליח להעביר אותה, אך לא עשה מעבר לזאת. כך או אחרת, ייתכן שזו ההזדמנות האחרונה שלו להוציא את המהלך לפועל בקדנציה הנוכחית.

יתקשה לשכנע את כחלון

למרות האופטימיות שמשדר ליצמן, שתי האפשרויות למימון הרפורמה הן בעייתיות מבחינת האוצר. גורמי המקצוע באוצר מזהירים משימוש לא מושכל בכספים הללו, במיוחד לאור העובדה שעיקר הסכום, שמוערך בכ־18 מיליארד שקל, הוא גבייה חד־פעמית, בעיקר בזכות מבצע מס הדיבידנד ועסקת מובילאיי. רק בחודש שעבר הציג האוצר לממשלה תחזית שלפיה ב־2019, כדי לעמוד ביעד הגירעון המותר בחוק, על הממשלה למצוא הכנסות בהיקף של עוד 5 מיליארד שקל ולקצץ בעוד 5.5 מיליארד שקל מההוצאות הקיימות של משרדי הממשלה (וזה עוד מבלי לקחת בחשבון את נטו משפחה של כחלון). כדי לקבוע תוכנית בסדר גודל כזה, לאור כלל הנומרטור שמגביל את הממשלה מלקבל החלטות ללא מקור תקציבי, יידרשו למצוא מקורות בסדרי גודל של מיליארדי שקלים כבר עכשיו.

האפשרות השנייה מבחינת ליצמן למימון התוכנית היא העלאת מס הבריאות ב־0.6% אולם כחלון סירב עד כה בתקיפות להעלות מסים כלשהם. כך למשל הוא מסרב כבר כמה חודשים להצעת רשות המסים להעלאת מס על טבק המיועד לסיגריות גלגול או לאייקוס – סיגריות האידוי של פיליפ מוריס, למרות הסכנות הבריאותיות הטמונות במוצרים ובהיגיון של מיסוי מוצרים עם נזק סביבתי. לכן הסיכוי של ליצמן להעביר רפורמה כזו כבר ב־2018 נמוך למדי.

ישראל שלישית מהסוף בהוצאה ציבורית על סיעוד

ההוצאה הציבורית על סיעוד בישראל היא 0.4% מהתוצר הגולמי, מה שמדרג אותה בתחתית מדינות ה־OECD – כך עולה מדו"ח שפרסם הארגון בסוף השבוע. הממוצע בין המדינות הוא 1.7% וישראל ניצבת במקום השלישי מהסוף, כשפולין שווה לה בעוד אסטוניה והונגריה מתחתיה. בהולנד למשל ההוצאה הציבורית היא הגבוהה ביותר ועומדת על 3.7% מהתמ"ג, לפני שבדיה עם 3.2%. 

ההשקעה הפחותה מתחדדת אף יותר לנוכח הנתון הבא: 20.7% מבני ה־65 פלוס בישראל נכון ל־2015 הם סיעודיים, ורק בשוויץ המספר גדול יותר – 21.6%. במילים אחרות, ישראל היא אחת המדינות עם כמות האזרחים הסיעודיים הגדולה ביותר במערב, אך ההשקעה בהם היא מהנמוכות.

בישראל מחכים יותר

על רקע מאמצי משרד הבריאות לקצר תורים במערכת הציבורית, הדו"ח החדש חושף את כמות הימים הממוצעת שנדרש להמתין לניתוחים אלקטיביים. כלומר, ניתוחים לא דחופים במערכת הציבורית. מהנתונים עולה שבישראל יש להמתין 132 יום מרגע האבחון עבור ניתוח קטרקט – אחד הניתוחים האלקטיביים השכיחים ביותר. זה מעט יותר מהממוצע בין מדינות הארגון, העומד על 128 יום. ועדיין, יש לישראל לאן לשאוף: בהולנד למשל ההמתנה נמשכת רק 37 יום עד שעוברים את הניתוח, ובאיטליה 50 יום.

להחלפת מפרק ירך יש להמתין בישראל 91 יום בממוצע מרגע האבחון ועד ביצוע ההליך. במקרה הזה מצבנו טוב יותר מהממוצע בקרב מדינות הארגון, העומד על 159 יום, ועדיין – בהולנד הממוצע הוא 42 יום, ובדנמרק 55 ימי המתנה.

זמני ההמתנה לניתוח להחלפת מפרק ברך הם 129 יום בישראל, בעוד הממוצע בקרב מדינות הארגון הוא 182 יום. הולנד מספקת את השירות הציבורי הטוב ביותר, עם 42 יום.

בראש הביטוחים הפרטיים

גם ב־2016 ההוצאה הלאומית על בריאות מהתוצר עומדת בישראל על 7.4%, נתון דומה לזה של השנה שקדמה לה, כך עולה מהדו"ח. הממוצע בקרב מדינות הארגון הוא 9%. רוב ההוצאה בישראל, כ־60%, היא פרטית – כלומר ממומנת על ידי האזרחים, כשהשאר ממומן על ידי המדינה. גם הדו"ח הנוכחי מצביע על כך שאחוז בעלי ביטוחי הבריאות הפרטיים בישראל נמנה עם הגבוהים במערב. 83% מהישראלים הם בעלי ביטוח פרטי, שיכול להיות שב"ן (שירותי בריאות נוספים) שמציעות הקופות, ביטוחים פרטיים אחרים או שילוב של השניים.

בשוויץ למשל ישנם רק 28% שלהם ביטוחים פרטיים ובפינלנד 15%. רק הולנד, סלובניה וצרפת נמצאות לפני ישראל בדירוג זה.

ספי קרופסקי