פרשת אולייר: במקום שבו אין הרתעה - מי הבאה בתור?

חורף 2013. אל הבניין ברחוב הברזל 38 ברמת החייל בתל אביב הגיעו שני יועצים פיננסיים ועורך דין נלהב. הם עלו לקומה ה־3 ונכנסו חדורי מוטיבציה. המטרה: לעצור את הקו הביקורתי שנקט "כלכליסט" אל מול גל הנפקות החוב של חברות הנדל"ן הזרות.

שיחות מהסוג הזה נולדות בדרך כלל בראשו של יועץ תקשורת ממולח שמפגין את יכולותיו, אך הפעם היא נעשתה באופן עצמאי. היה חשוב להם להציג את עמדתם ולהעמיד אותנו על טעותנו המקצועית.

יואל גולדמן, בעל השליטה באולייר

"אתם לא מבינים את שוק החוב האמריקאי", אמרו לנו בתחילת הפגישה. "שם, בארה"ב, אין שוק חוב מפותח דיו שמספק תשובה לחברות שרוצות לגייס חוב ללא ביטחונות בריבית נמוכה". "זה נכון", השבנו, אולי יש לכך סיבה טובה. כל העניין השולי הזה של הסיכון". "אדרבה ואדרבה" ענו השלושה, "יישבו המוסדיים עם החברות הללו ויחליטו איך הם מתמחרים את רמת הסיכון, העניין השולי הזה של השוק החופשי", הם השיבו.

היום, שמונה שנים לאחר תחילת הגל ולאחר שהשלישייה הנמרצת ריפדה את חשבונות הבנק שלה בעשרות מיליוני שקלים על הכנת תשקיפים, סידור הסחורה, שיפוצה לפני המכירה ושירי הלל לשוק החוב המתוחכם שגדל בישראל, מתברר שוב שמה שנראה כמו חתול והולך כמו חתול, הוא חתול. מתוך 30 מיליארד שקל שגויסו באיגרות חוב של חברות נדל"ן זרות, 10% הגיעו לחדלות פירעון.

הממוצע העולמי מתכנס סביב 3%. המספר הזה כה גבוה נוכח העובדה ששתיים מהקריסות בחברות הנדל"ן האמריקאיות היו אצל המגייסות הגדולות ביותר, כאלה שהמשקיעים ממש התלהבו להלוות להן כספים בריבית של השוק החופשי. כזו שבשוק הכי חופשי - באמריקה - התפוצצו ממנה מצחוק. המתווכים, מוכרי החלומות ומהנדסי התשקיפים הרוויחו. המשקיעים, שלא קראו את התמונה בזמן, הפסידו את התחתונים.

התקופה היתה אחרת. יו"ר רשות ני"ע דאז שמואל האוזר ביקש להגביר את הסחירות הדלה שאפיינה את הבורסה בתל אביב. המשקיעים מחו"ל הציעו קו ראשון לסנטרל פארק או בניינים בשדרה החמישית וסנוורו את המוסדיים, שנהרו אחרי ההנפקות המסוכנות והשקיעו באג"ח הללו בריבית שבבנקים בארה"ב היא אפילו לא נקודת פתיחה למשא ומתן.

ההתלהבות הזו של המשקיעים פגשה את שלישיית אורזי המתנות שמכרו ליזמים האמריקאיים את החלום: "שוק חוב רעב יש בישראל. אתה עולה למטוס ב־JFK עם דירוג השקעה של אג"ח זבל, ונוחת ב־TLV עם דירוג נוצץ. קסם שכזה", שחזר אחד מפעילי השוק אתמול.

שלשום רשות ני"ע שמה סוף לתעלול הזה, והחזירה את הדירוגים של החברות הללו לגודלם הטבעי, זה שחושף את הסיכון האמיתי הכרוך בהשקעה בהן. מאוחר מדי? כן. אבל לפעמים עדיף מאוחר מאשר אף פעם. תארו לכם שבשנתיים הקרובות יקרסו כאן עוד כמה חברות נדל"ן אמריקאיות שזכו לדירוג הזוי.

אבל הסיפור של קריסת מגייסת האג"ח הזרה הגדולה ביותר, אולייר, הוא לא עוד הסתבכות עסקית. הוא ממוקם באזורים אחרים לגמרי, הכוללים דיווחים מוזרים באישון לילה שעולה מהם חשד לפלילים. את זה לא אנחנו אומרים אלא רשות ני"ע, שפתחה בחקירה נגד החברה שבשליטת חסיד סאטמר יואל גולדמן. פעם אחת הגיעו אליו כספים שלא היו אמורים להגיע והוא החזיר אותם לחברה כשהתגלה המחדל.

פעם אחרת התברר שמערכת הבקרה של החברה כמעט ולא קיימת. וכשכל אלה לא הספיקו, התברר שהוא שעבד לצד שלישי נכסים של החברה בלי לדווח על זה למחזיקי החוב שלו. יש גם טענות ש־14 נכסים, כן 14, בכלל לא שייכים לחברה שמחזיקי האג"ח הלוו לה את כספם. הרשות החלה לחקור באיחור ניכר את החשדות הללו, ומלאכתה תהיה קשה.

הריחוק הפיזי של החברה לא מאפשר לה לשלוף את הנחקרים ממיטותיהם בשש בבוקר כמיטב המסורת, לחקור אותם באזהרה ובעת הצורך להביא אותם לדיון להארכת מעצר בבית המשפט. צריך אישור של הרשויות בארה"ב, העלויות המשפטיות הן בסדר גודל אחר לגמרי, ומעל לכל, המעורבים, בישראל ובחו"ל, כבר הספיקו בוודאי לארגן לעצמם גרסה ממורקת.

 ייתכן מאוד שחקר האמת במקרה של אולייר לא יעמוד במבחן העלות־תועלת, אך הנזק שהוא ייצר כאן במישור ההרתעתי הוא אדיר. המסר הוא שניתן להגיע לתל אביב עטוף באריזה נוצצת, לקבל את האישור של חברות הדירוג (שאשמות לא פחות במחדל אבל זה כבר לא אמור להפתיע אף אחד), להסתיר מהמשקיעים מידע קריטי ולצאת מזה עם שריטה קלה ותו לא.

א. דורי:

החמישייה הסודית ותעלומת המיליונים האבודים

ממש באותה שנה שבה נמכר למשקיעים בארץ החלום האמריקאי של אולייר, התחוללה בשוק ההון דרמה שכאילו הריצה אותו כמה שנים קדימה. חברת הבנייה א. דורי, מהחברות המוכרות בישראל, מדווחת למשקיעיה בוקר בהיר אחד שנעלמו לה מהדו"חות הכספיים 441 מיליון שקל. כדי להבין מה המשמעות של דיווח מטורף שכזה די להזכיר כי הרווח הגולמי של החברה בשנת 2014 התכווץ מ־88 מיליון שקל ל־8 מיליון שקל.

בשבועות האחרונים, בשקט בשקט ובלי שזכה להד תקשורתי, נסגר הליך האכיפה המנהלית נגד נושאי המשרה בדורי בניה: המנכ"ל אריאל וילנסקי, סמנכ"ל הביצוע דורון מילר, סמנכ"ל הכספים איתמר אלדר, מנהל הבקרה התקציבית בוריס אברהמוב ורואה החשבון החיצוני של החברה רונן קמחי.

בדו"ח המרתק בן 70 העמודים, שמסכם את הכרעת ועדת האכיפה המנהלית בראשות השופט בדימוס זאב המר, מתוארים ממצאי החקירה בפירוט רב ושופכים אור על תעלומת ה־441 מיליון שקל (העבירות המיוחסות הודבקו ל־313 מיליון שקל מתוכם, ליתר נמצאו הסברים אחרים) שהתנדפו להם ביום אחד. למי שלא רוצה לקרוא את העדויות המובאות כאן, נסכם בקצרה כי המסקנה היא שלכל אחד מהאורגנים המוזכרים היה חלק בהנדסת המספרים, כשכל אחד מנסה להקטין את אחריותו ולזרוק אותה על האחר.

מסמך האכיפה המנהלית מכניס את הקורא לתוך החדר ומציע תיאורים גרפיים של הלך הרוח של המשיבים: "התפרצויותיו הקולניות והנרגשות של המנכ"ל בתחילת הישיבה שהוקדשה לטיעוניו", למשל. התיאורים בעיקר נועדו להבהיר כי ההרכב שדן בתיק לא מתרשם מהם יתר על המידה וחותר לענות רק על שאלה אחת: האם מי מהמשיבים היה אחראי או לקח חלק בדיווחים המוטעים בששת הדו"חות שקדמו לגילוי היעלמות מאות המיליונים מהחברה. מי אחראי לתמונה הוורודה מדי, בלשון המעטה, שצוירה למשקיעים. בפני הוועדה העידו מנהלי הפרויקטים של דורי בניה, המשיבים עצמם, הבודק החיצוני שמונה ומנהלי אזור. העדויות שלהם לא פחות משומטות לסתות.

"כל הבלגן התחיל בתקופה של אריק", מעיד אחד ממנהלי הפרויקטים. "בתקופה של יהודה (המנכ"ל הקודם, ג"פ), הוא היה חוקר אותנו סעיף סעיף. כל דיון בקרה היה נערך שעתיים. אצל אריק זה היה 10 דקות, דיון לא מעמיק ולא יסודי. הוא היה יותר חפיף. היה רואה את המספר בסוף ואומר לא מתאים, שלום ולהתראות".

מנהל אחר העיד כי "בישיבות כמעט ולא פתחו דו"חות ולא התנהלו ויכוחים. אם נעשו תיקונים הם נעשו לפני או אחרי הישיבה". עדויות אלה מתארות את האווירה בחברה. הדיונים נועדו לסמן וי. המספרים שהוכנסו לדו"חות נשמרו לאומני האשליות.

העדות החריפה ביותר הגיעה משרית פורמן, בקרית במחלקת הבקרה התקציבית בחברה: "איך שאני רואה את זה לא נעשתה בקרה בחברה. אני הרגשתי כמו פקידת אקסל ולא מימשתי משהו מקצועי שלי... בעצם אתה רואה שדו"חות הבקרה שמרו על יציבות... אין תזוזה ברווחיות בין הרבעונים.. אונסים את המספרים... בגדול ההנחיה היתה לבוא ולשמר את הרווחיות ביחס למה שהיה ברבעון קודם...".

פורמן לא עצרה כאן: "בישיבה המקדימה בוריס היה רואה מה אחוז הרווחיות שהתקבל, ואם הוא ירד לעומת הרבעון הקודם, אז בוריס פשוט היה בא ואומר תתקני את הדו"ח, תאפסי את זה. אם לדוגמה קבלן החשמל היה ברבעון הקודם מיליון שקל ועכשיו הוא 1.1 מיליון, אז הייתי מורידה 100 אלף...".

אחת השיטות היתה באמצעות "יעדי חיסכון", העידה פורמן. אותם מיליון שקל הוצגו כ־800 אלף שקל כדי להשיג יעד חיסכון של 200 אלף שקל. שום קשר למציאות כמובן. השיטה מתוארת גם על ידי שלמה לניאדו, מנהל אזור בחברה. בין שאלות החוקר על "יעדי החיסכון" הוא נשאל איך ניתן להקטין סכום של משאבים כמו מסגרות: "אי אפשר להקטין, זה מוחלט. הוא לא ייתן לך פחות דלתות או ישנה את המחיר. אם חיפשת יעד לחיסכון שרירותי שהוא אללה־באב־אללה אז זאת הדוגמה".

הנדסה פיננסית גרידא. פורמן הסבירה בעדותה שזו לא אשמת הש"ג, אלא מדיניות שהגיעה ישירות מהמנכ"ל: "שאלתי את בוריס עשרות פעמים האם אריק יודע שמשפצים את הדו"חות והוא אמר שכן. הוא אמר לי הכל בסדר, הכל בשליטה". בדורי שלטו בעיקר בנרטיב ודאגו לספר למשקיעים בחברה סיפור ששייך לז'אנר מרתק של מדע בדיוני כלכלי.

שלב העונשים:

קנסות ולהטטנות משפטית שצלחה

"לאור מכלול הראיות שפורטו", כותב ההרכב שדן בהליך, "והתשובות החסרות והלא מספקות של וילנסקי, מתבקשת המסקנה בדבר אחריותו כמי שהורה והנחה את הכפופים לו להתאים את הדו"חות.... כך שתישמר הרווחיות בין הרבעונים. כתוצאה מכך הוכללו בדו"חות נתונים מטעים". לגבי מילר קבע ההרכב על סמך העדויות הרבות ששמע כי "הוא היה, בנוסף למעורבותו בתהליך ההכנה של דו"חות הבקרה התקציבית, מעורב גם בשינויים השרירותיים בהם".

הטיעונים של המשיבים הושמעו בפני ההרכב במשך לא פחות משנה. באמצע אפילו אירעה תקלה מביכה, כשדיון שהיה אמור להיות מוקלט לשמיעת טענות הצדדים בעל פה לא הוקלט בשל תקלה במכשיר, וכל הניסיונות להציל את ההקלטה עלו בתוהו. בסופו של דבר עולה מהתהליך מסקנה אחת מהדהדת: "ההליך שהובא בפנינו הוא מהחמורים בתיקי הדיווח שהובאו בפני האכיפה המנהלית, הן מבחינת היקף הפרטים המטעים מבחינה כספית והן מבחינת משך תקופת ההפרה".

ואחרי כל התיאור המפורט והמסקנה החותכת מגיע שלב העונשים. המנכ"ל מקבל קנס של 400 אלף שקל ב־20 תשלומים ואיסור לכהן במשרה בכירה בגוף מפוקח במשך שלוש שנים. מילר, סמנכ"ל הביצוע, מקבל קנס של 250 אלף שקל ואיסור לעסוק בכהונה בכירה בגוף מפוקח במשך שנתיים; ובעוד וילנסקי על פי עדותו נאלץ לנדוד לעבודה באפריקה, מילר עובד כמנהל חטיבת הבנייה בשיכון ובינוי סולל בונה. איך? החברה שבה מועסק מילר אינה גוף מפוקח - אף שהיא שייכת לקבוצת שיכון ובינוי שנסחרת בבורסה, שהיא תאגיד מדווח ושבעצמה נחקרת בפרשת שוחד חמורה באפריקה. להטטנות משפטית שצלחה.

לסיפור של אולייר שנחקר כעת, ולסיפור של א. דורי שנחשף במסמכים, יש מסר אחד. אפשר להציג לכל העולם פסאדה שוק הונית שבה מי שחורג מהכללים, נענש. גם אם מדובר בחברות מהשורה הראשונה מבחינת גודלן בבורסה. אלא שבפועל, הסיפורים האלה מוכיחים שניתן להנדס דו"חות במאות מיליוני שקלים, לחתום ערבויות בלי לדווח למחזיקי החוב ולסיים עם קנס קטן וכרטיס אדום שניתן לעקוף בקלות. במקום שבו אין הרתעה, זו רק שאלה של זמן עד שיגיע הבא בתור שירצה לעשות מזה כסף.

עו״ד יואב נרי, המייצג את מנכ״ל חברת דורי לשעבר אריאל וילנסקי, מסר בתגובה: "מרשנו סבור כי ההחלטה שגויה ופגומה מיסודה, ויש בה משום פגיעה קשה בזכויותיו ובהתאם לכך הגיש עתירה מינהלית לבית המשפט לביטולה.