אי אפשר עם יואל גולדמן - אבל מסובך בלעדיו

בסצנת הסיום העצובה של הסרט "צ'רלי וחצי", רגע לפני שמיקו עולה למטוס, אומר לו צ'רלי: "אמריקה, זה לא כמו פה... אין למורות שם אנגינה" - משפט שמבטא היטב את הפערים בין התנהלות הנושים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לזו של מחזיקי האג"ח בארץ הקודש. בעוד כאן הנאמנים, היועצים המשפטיים וחברי הנציגות רודפים אחרי יואל גולדמן, כדי שיחתום על כתב התחייבות (Standstill) מעודכן, אחרי שהפר את המקורי, הזאבים מעבר לים כבר מכרסמים את נכסי החברה.

כלל ראשון בפוקר הוא, שאם אתה מתיישב לשולחן ולא מזהה את הפראייר - כנראה שזה אתה. כשבוחנים את הצעת הסדר החוב שהוגשה למחזיקי אג"ח אול-יר, לא צריך להיות אלי אלעזרא (זכה בארבעה צמידי אליפות הפוקר), כדי להבין על איזה צד בהסכם מרוחה החמאה. דורון תורג'מן, שמכהן בנציגות מחזיקי האג"ח עם אסנת טננבאום ועודד גולדשטיין, הבהיר למציעים שהמספרים בהסדר החוב שעל השולחן אינם אפילו נקודת פתיחה למשא ומתן. לטענתו, את הסכום המוצע בהסדר החוב, 1.3 מיליארד שקל, אפשר לקבל בקלות ממכירת שניים מהנכסים של אולייר, וכל השאר יהיה בונוס.

"אתם רוצים לקבל אופציה בחינם", אמר תורג'מן, מה שמזכיר פתגם רוסי עתיק - גבינה בחינם יש רק במלכודת.

יואל גולדמן

נכווה בהנפקה, נזהר בהסדר

המשתתפים באסיפת מחזיקי האג"ח של אול-יר, ביום חמישי האחרון, דרשו לוודא שאין קשר בין המציעים נטולי הזהות, שהגישו את הצעת הסדר החוב, לבעל השליטה באול-יר. עו"ד דיוויד פליישמן, נציג המשקיעים, הכחיש חד־משמעית קשר כזה, ועו"ד גיא גיסין, שהגיש את ההצעה, שלל אפשרות ל"קנוניה". אבל חשד מחזיקי האג"ח נותר בעינו. כי מי שנכווה בהנפקה, נזהר בהסדר החוב.

באסיפה הסביר עו"ד פליישמן כי הדרישה לתת פטור מתביעות לבעל השליטה באול-יר נועדה לתמרץ את גולדמן לשתף פעולה עם הרוכשים הפוטנציאליים האלמונים. "גולדמן אמר לנו, 'אם תקנו, ואני אקבל Waiver, אשתף פעולה'", הוסיף עו"ד גיסין. גם המנכ"ל הטרי של אול-יר, יואל בירן, טען שהדרך עם גולדמן יכולה להיות קצרה ומהירה יותר, וש"לגולדמן יש בראש את כל המידע שהיינו יכולים לבקש".

הביקוש לבעל השליטה באולייר זינק יממה לפני הפרסום על כך שרשות שוק ההון דורשת מהמוסדיים מידע על טיפולם בחוב החברה, ובמקביל לדיווח על הבקשה הדחופה של רשות ני"ע לאסור כהונה של גולדמן כנושא משרה בכירה בגוף מפוקח למשך תשעה חודשים. לטענת הרשות, זו הפעם הראשונה שבאכיפה מנהלית ממומשת סנקציה על תנאי, במטרה להרחיק מורשה חתימה מהשפעה על החברה.

את דרישות הרגולטורים אפשר להגדיר כ"פקחות", ולא מפני שתפקידם לפקח על שוק ההון, אלא מפני שהפיקח יודע לצאת ממצבים שחכם לא היה נכנס אליהם. כלומר, לו הרגלוציה השכילה להתמודד בזמן עם סימני השאלה הרבים שגולדמן פיזר בדרך להסדר החוב, אפשר היה להימנע מנפילה לבור שכעת מנסים להיחלץ ממנו.

בעל המידע הוא בעל המאה

אז איך קרה שגולדמן נהפך לסחורה חמה כל כך, אף שהחברה שבבעלותו ובניהולו הגיעה להסדר חוב? זה לא שמחזיקי האג"ח התאהבו מחדש בחסיד מברוקלין. אלא שהממשל התאגידי הקלוקל של אול-יר - שבו כל המידע אצור אצל בן אדם אחד - הופך את גולדמן למחוזר גם אחרי שהוביל את החברה אל עברי פי פחת. בעל המידע הוא בעל המאה. כך שאם לפני האסיפה מחזיקי האג"ח סברו שאי אפשר עם גולדמן, הרי שאחריה הם מתחילים להבין שגם בלעדיו לא יהיה פשוט.