פרשנות
היציאה לעצמאות של רשות שוק ההון מהאוצר מתבררת כטעות מרה
אם עד הפרידה, המפקח על הביטוח היה חבר הנהלה בתוך משרד האוצר וחבר קבוע בקבלת ההחלטות של צמרת המשרד יחד עם יתר ראשי האגפים, כעת הממונה על שוק ההון הפך לאאוטסיידר
אוקטובר, 2016: שר האוצר משה כחלון מכריז על אירוע היסטורי שבו אגף שוק ההון, הביטוח והחיסכון במשרד האוצר יוצא לראשונה לעצמאות כרשות נפרדת שלא תלויה עוד בחסדי משרד האוצר. דורית סלינגר, הממונה על שוק ההון אז לחצה על המהלך שהיה בבחינת בשורה שמחזקת את רשות שוק ההון כרגולטור ומקרבת אותו לעוצמת הרגולטורים המקבילים – רשות ני"ע והפיקוח על הבנקים.
- הקואליציה שמאיימת על ביצת הזהב של חברות וסוכני הביטוח
- היחסים בין משה ברקת לאוצר הגיעו לנקודת רתיחה
- ברקת מקל על חברות הביטוח: הדרישות המחמירות יתפרסו על פני 12 שנה ולא 4
אלא שבהסתכלות של שלוש שנים אחרי המהלך נראה שהוא רק החליש את רשות שוק ההון. אם עד הפרידה, המפקח על הביטוח היה חבר הנהלה בתוך משרד האוצר וחבר קבוע בקבלת ההחלטות של צמרת המשרד יחד עם יתר ראשי האגפים, כעת הממונה על שוק ההון הפך לאאוטסיידר. המשרדים של הרשות הופרדו מאלו של משרד האוצר והרשות כעצמאית הפכה להיות צרכן תקציב חיצוני למול חסדיו של אגף התקציבים באוצר.
מימין: הממונה על רשות שוק ההון משה ברקת וסגן שר האוצר יצחק כהן צילומים: אוראל כהן, עומר מסינגר
למרות כוחה של רשות שוק ההון כרגולטור שיכול לנפק הוראות וחוזרים ללא חקיקה שכפופה לכנסת, בסופו של דבר כדי לחולל מהלכים גדולים, כמו למשל הפיכת סוכני הביטוח ליועצים אובייקטיבים ושינוי מודל העמלות שלהם שעליו שוקד הממונה משה ברקת, נדרש הליך חקיקתי. לצורך כך, רשות שוק ההון נדרשת לגב חזק של משרד האוצר.
בלי שר האוצר משה כחלון, הפיקוח על הביטוח לא יכול היה להעביר מהלכי חקיקה כמו תכנית חיסכון לכל ילד וקופת הגמל להשקעה. כמו גם רפורמת ברירת המחדל, שאמנם לא דרשה הליך חקיקתי, אך מתנגדיה הגיעו עד בג"ץ כדי לסכלה ואף הציתו דיון סוער לגביה בועדת הכספים, עם יוזמות של חברי כנסת להמיר את ברירת המחדל בהפחתת תקרת דמי הניהול בקרנות הפנסיה. ללא התמיכה הבלתי מסוייגת של משרד האוצר ברפורמה הזו, מתנגדיה היו עלולים להביא לביטולה.
אמנם חלק מן הרפורמות הללו יצאו לדרך כשהרשות כבר הפכה עצמאית, אך מאז הפכה הרשות עצמאית והתנתקה ממשרד האוצר, הריחוק הפיזי החל לחלחל ולהחליש את משנה הכוח של הרשות בחיבור עם אחד המשרדים החזקים בממשלה.
הסיבה לכך היא שהרשות אמנם הפכה עצמאית, אך היא עדיין תלויה בתקציב שלה במשרד האוצר ולכן העצמאות שלה היא רק מראית עין. ברקת מצידו סבור כי רק שינוי מודל התקצוב, אם דרך הכפלת התקציב או דרך מתן אפשרות לרשות לממן את התקציב שלה דרך אגרות (בדומה לרשות ני"ע), יחזק את הרשות ויאפשר לה להוציא אל הפועל את סמכויות הפיקוח שלה במלואן. אלא, שהטענות הללו שלו שהופנו כחיצים לאנשי אגף התקציבים יצרו טריז בין הרשות לבין אנשי האוצר והפכו אותם מאגפים "אחים" ל"אבא" אחד – משרד האוצר, ולאויבים מרים. בשנה וחצי האחרונות, הריחוק בין רשות שוק ההון לבין אנשי אגף התקציבים הביא גם לפערים תפיסתיים כאשר אנשי אגף התקציבים באוצר החלו להסתייג ממהלכים של ברקת ומאופן הפיקוח שלו.
הדבר הגיע לשיא כאשר צוות תוך משרדי של משרד האוצר המורכב מאנשי אגף התקציבים, אך עם רוח גבית של סגן שר האוצר ח"כ יצחק כהן, הגיש דוח הממליץ באופן תקדימי ליטול מהרשות את סמכויות הפיקוח שקיבלה בחוק לפקח על נותני שירותי התשלום ושחקני הפינטק ולהעביר את הפיקוח לרשות ני"ע. סגן השר כהן היה במשך שנים אחד התומכים הנלהבים של מהלכי רשות שוק ההון ונתן להם רוח גבית מלאה. אך בשנה וחצי האחרונות, לאחר שהמועמד המועדף עליו להחליף את סלינגר, אסף מיכאלי, סגן בכיר לממונה שעזב לאחרונה את המשרד, לא מונה, החל להיווצר ריחוק מקצועי בינו לבין ברקת, שהגיע כאמור לקצה עם הצוות שהוקם לבחון את סמכויותיו.
בשורה התחתונה, הפרדת הרשות ממשרד האוצר שאמורה הייתה לחזק אותה, כפי שנראה כעת, רק מחלישה את כוחה ומייצרת ריחוק בינה לבין אנשי האוצר.
