"זה מסע הפשע הגדול בהיסטוריית הפיננסים, ואף אחד לא איבד את הבונוס"

מה ייעשה למנכ"ל שהבנק שלו מסתבך בשורת הונאות פיננסיות חסרות תקדים, שכתוצאה מהן הבנק נקנס בלא פחות מ־20 מיליארד דולר בתוך שנה אחת בלבד? לכאורה התשובה ברורה: המנכ"ל צריך ללכת הביתה. במציאות הנוכחית של וול סטריט הדברים עובדים אחרת. לפני שבועיים החליט דירקטוריון ג'יי.פי מורגן, הבנק הגדול בארה"ב, להעניק למנכ"ל ג'יימי דיימון העלאה בשכר, לציון תפקודו ב־2103, השנה שבה ספג הבנק את קנסות השיא. דיימון יקבל בונוס של לא פחות מ־18.5 מיליון דולר, 74% יותר מהבונוס שלו ב־2102.  

כפי שאחד הדירקטורים בבנק הסביר בעילום שם ל"ניו יורק טיימס", חברי הדירקטוריון חשבו שיש לתגמל את דיימון על מנהיגותו בזמנים קשים כאלה. איכשהו נשכחה העובדה שהמאבקים המשפטיים שהבנק נקלע אליהם הם תוצאה ישירה של הונאות שהתרחשו ממש מתחת לאף של דיימון.

עבור פרופ' ביל בלאק, מהקרימינולוגים הפיננסיים המובילים בעולם, האופן שבו מתנהל העולם ההפוך של ג'יי.פי מורגן הוא שערורייה של ממש. "דיימון ניהל את הבנק בזמן שלפי הרגולטורים התנהלו בו יותר מ־15 מקרי הונאה נרחבת, החל מזיוף שיטתי של מסמכי משכנתאות ועד מניפולציה של שוק האנרגיה במערב ארה"ב. זה מסע הפשיעה הגדול ביותר בהיסטוריה של הפיננסים וכלום לא קרה. אף אחד לא נתבע, אף אחד לא איבד את הבונוס. אלה שניהלו את ההונאות מתעשרים. המנכ"ל שהיה אחראי עדיין נתפס כמנהיג עסקי שכולנו צריכים להעריץ".

וויליאם בלאק צילום: בלומברג

בלאק (62), כיום פרופסור למשפטים וכלכלה באוניברסיטת מיזורי, מכיר את המערכת היטב מבפנים. הוא שימש בעברו כרגולטור קשוח שעבד במגוון תפקידים בכירים בממשל הפדרלי. מאז עזב את השירות הציבורי, בסוף שנות השמונים, הוא חוקר ומנתח פשעי צווארון לבן, מייעץ, כותב מאמרים חריפים, ובעיקר רואה לחרדתו איך השחיתות מתפשטת לכל עבר, ואיך הכלים שפיתח בזמן עבודתו כמפקח נכחדים מהעולם. את המתרחש היום בצמרת עולם הפיננסים הוא רואה דרך משקפיים שחורים, ומחזיר אל השיח הכלכלי מילה פשוטה וכמעט מובנת מאליה, אך כזו שנעלמה תחת מכבש תיאוריית השווקים היעילים והז'רגון המכובס: הונאה.

כי לשיטתו של בלאק, המשבר הכלכלי האחרון, כמו המשבר הבא וכל המשברים הגדולים, היה בראש ובראשונה משבר מוסרי ולא משבר פיננסי. הוא היה תוצר מכוון של מקרי הונאה שתוכננו בקפידה במשרדי ההנהלה. אלא שהממסד סירב ועדיין מסרב להכיר בכך.

יש לכך השלכות. חוסר ההכרה בשחיתות, בצירוף התרופפות הרגולציה, מוביל לכך שההונאה ממשיכה להשתולל במערכת ללא השגחה. לפי בלאק, זה רק עניין של זמן עד שתרמית הענק הבאה תטלטל את הכלכלה העולמית. המינוח שלו לתיאור המצב הנוכחי הוא "מגפת הונאה". בכלל, בלאק טוען שהמונחים הנכונים לחשוב על עולם הפיננסים לקוחים מעולם בריאות הציבור. לסביבה שבה משגשגות מגפות ההונאה הוא קורא "סביבה קרימינוגנית" — שילוב של קרימינליות וסביבה פתוגנית, המונח הרפואי לסביבה מלוכלכת שמעודדת מחלות. סביבה קרימינוגנית היא סביבה שמעודדת פושעים ורמאים, ובעולם הפיננסים בלאק קורא להם בנקסטרים — שילוב של בנקאים וגנגסטרים. וכל עוד אין מי שמתכוון להעניש אותם, הוא אומר, הבנקסטרים ימשיכו לפרוח.

אלן גרינספאן צילום: בלומברג

הסכנה: הונאת שליטה

"זה סקנדל מוחלט שאף לא בכיר אחד מוול סטריט, אף לא אחד מהאנשים שהביאו למשבר האחרון, למגפה הפיננסית ההרסנית בהסטוריה, נתבע, שלא לדבר על לשבת בכלא", אומר בלאק. "זה המשבר הראשון שמתייחסים אליו כמשבר שנולד מעצמו. כשחושבים על זה, זה די מדהים. מדובר בהתעלמות מההיסטוריה של משברים קודמים, מהלקחים של כלכלנים זוכי פרס נובל ומכל הקרימינולוגים שהזהירו מפני המצב הזה".

כשבלאק מדבר על הקרימינולוגים שהזהירו מפני המצב, הוא מדבר בין השאר על עצמו. הוא שימש דמות מרכזית במאבק במשבר הבנקים להלוואות וחסכונות בסוף שנות השמונים, משבר שהסתיים בקריסת לא פחות מ־747 מוסדות פיננסיים, ונחשב בזמנו למשבר הפיננסי הגדול בארה"ב. בלאק והצוות שלו איתרו באותם ימים 30 אלף מקרי הונאה, והובילו ליותר מאלף הרשעות פליליות ולכליאת מאות בכירים. הניתוח שאותו גיבש בלאק בעקבות אותם אירועים קובע שהשודדים הגדולים ביותר אינם טיפוסים מפוקפקים עם אקדחים וכובעי גרב, אלא מנהלים מעונבים ומכובדים שבוזזים לאור יום וללא בושה את המוסדות שהם עומדים בראשם. למצב כזה, שבו ההונאה מגיעה ישירות מהצמרת, קורא בלאק "הונאת שליטה" (Control Fraud).

"הונאת שליטה הוא מצב שבו מנהלים משתמשים בחברה שלהם ככלי לביצוע שחיתות", הוא מסביר. "במקרים מסוימים הונאת שליטה יכולה אפילו להרוג. למשל, חברה שמייצרת תרופות מזויפות נגד מלריה, או חברה שמוכרת בסין אבקת חלב לילדים עם גיר במקום חלב. זו המציאות: בעולם קיימים אנשים שאם הם יודעים שלא ייענשו, הם מוכנים אפילו להביא למות ילדים כדי להרוויח כמה גרושים. כיום, במדינות חוק מפותחות, אנחנו מצליחים להגביל את רוב הסוגים האלימים של הונאת השליטה. אבל הם עדיין קיימים בצורות אחרות. הם המנוע המרכזי מאחורי המשברים הפיננסיים החמורים בעולם המערבי".

ברק אובמה וג'יימי דיימן צילום: רויטרס

איך זה עובד?

"בעולם הפיננסים נשק הונאת השליטה המועדף הוא הנהלת חשבונות. באמצעותו אפשר, למשל, להפריז בהערכת שווי של נכסים שונים ולתת הלוואות ממש גרועות שיעשו אותך מאוד עשיר בזמן קצר".

יש מגוון כלים לביצוע מרמה בהנהלת חשבונות. הנשק המועדף במשבר האחרון היה מה שבלאק מכנה "הלוואות שקרנים" — הלוואות שניתנות מבלי לברר את ההכנסה של הלווה (כלומר ניתנות על סמך מידע שקרי לגבי גובה ההכנסה). בלאק נתקל בהן לראשונה ב־1990 בזמן היותו מפקח. הוא נלחם בהן, אבל כמה שנים אחר כך הן צצו מחדש: "ב־2006 40% מכל משכנתאות הבתים באמריקה היו הלוואת שקרנים", הוא אומר, "חצי מהלוואות הסאב־פריים היו הלוואות שקרנים".

את התיאוריה שלו בלאק מרחיבה ומדגים בגרסה מעודכנת, שרואה בימים אלו אור בארה"ב, של ספרו המפורסם מ־2005, הספר בעל הכותרת הממצה: "הדרך הטובה ביותר לשדוד בנק היא להיות הבעלים שלו". הכלכלן חתן הנובל ג'ורג אקרלוף קרא לספר “קלאסיקה", ויו"ר הפדרל ריזרב האגדי פול וולקר הצהיר שהלקחים של בלאק "טריים כמו העיתון של הבוקר".

מתכון הפלא לשחיתות

בלאק נחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם לפשעי צווארון לבן, הוא מרבה לפרסם טורים ב"ניו יורק טיימס", הוא מרואיין קבוע בתקשורת, ארגונים כמו הבנק העולמי מתייעצים איתו, והוא מוזמן להעיד בפני הקונגרס. דווקא הכלכלנים לא ממהרים להסכים עם דעותיו, והוא לא ממהר להסכים איתם. "חלק ענק מהבעיה הוא העובדה שהכלכלנים שולטים במדיניות הפיקוח ויש להם טאבו פרימיטיבי נגד השימוש במילת ה־F ואני מתכוון למילה Fraud (הונאה)", אומר בלאק בקול כעוס מעט. "הכלכלנים לא יזהו הונאה גם אם היא תכה בהם בפרצוף עם מחבט בייסבול ענק. יש להם אידיאולוגיה לא שפויה, שלפיה הונאה לא יכולה להתקיים. הם ממש אומרים את זה. יו"ר הפד אלן גרינספאן אמר את זה. וכתוצאה מהאידיאולוגיה הזו הם הפכו לחבורת מעודדות של הבנקים בעיתוי הכי גרוע, בדיוק כשהבנקים הגדולים הפכו לגופים המסוכנים ביותר בעולם".

"התוצאה", הוא ממשיך, "היתה שהונאת שליטה כלכלית הפכה לפשע המושלם, כזה שמבטיח שתהפוך לעשיר באופן יוצא דופן כמעט מיידית, ולא רק שלא תובעים אותך פלילית, אפילו לא תובעים אותך אזרחית כדי שתחזיר את הכסף. אתה שומר על ההון שלך, אתה שומר על השם הטוב שלך ואתה יכול לעשות את זה שוב ושוב והכל נהדר. הרבה אנשים מפנימים היום את הלקח הזה".

את המסקנות האלה בלאק גיבש על סמך ניסיון בשטח, מתוך עבודה עם סוכני FBI ורגולטורים, בימים שבהם עוד היתה בארה"ב מערכת פיקוח מתפקדת. "בזמנו משבר ההלוואות והחסכונות תואר כסקנדל הכלכלי הנורא ביותר בהיסטוריה של ארה"ב", הוא מספר. "כיום זה נשמע מוזר. המשבר ההוא עלה למשלם המסים 150 מיליארד דולר לעומת 13 טריליון דולר במשבר הנוכחי. אבל בזמנו זה נחשב למשבר בהיקף גדול. הצוות שלנו היה מצומצם ועמוס, אבל בכל זאת לקחנו פסק זמן לביצוע ניתוח לאחר המוות לכל בנק שקרס".

ג'ורג' אקרלוף וג'נט ילן צילום: רויטרס

מה שבלאק ושותפיו גילו בפוסט־מורטם הוא שמאחורי כל ההונאות הפיננסיות עמד מתכון זהה. ואלו רכיביו: 1. הצמח את החברה בטירוף; 2. צור הלוואות גרועות בריבית גבוהה; 3. הקפד על מינוף גבוה; 4. אל תשים בצד שום רזרבה להפסדים. הנוסחה הזו רלבנטית, לדברי בלאק, לכל המשברים הפיננסיים הגדולים, כולל אלו שחוו לאחרונה מדינות כמו ארה"ב, ספרד ואירלנד.

להונאה מהסוג הזה יכולים להיות אחראים מגוון אנשים בעמדות מפתח, אבל לצורך הפשטה בלאק מדבר על המנכ"ל. "למדנו שכשהמנכ"ל הוא הנוכל, זה הרבה יותר מסוכן מאשר כשהנוכל הוא כל אחד מתחתיו, כי הוא יכול להגיע לכל מנגנוני השליטה ולהסיט אותם לטובתו", הוא אומר.

"המנכ"ל יכול לקבוע את הטון. הוא יכול לשכור, לפטר, לקדם, לשבח ולנזוף בכל אדם בארגון. הוא יכול לתת בונוסים לרמאים ולפטר ולנזוף באנשים ישרים. הוא שוכר רק את האנשים שהוא יודע שיהיו מוכנים להגיד מה שהוא רוצה ומרחיק את המקצוענים מסביבתו. זה מאפשר לו לשעבד אנשים למרותו. כל מנגנון שליטה ופיקוח בחברה צריך לדווח למנכ"ל, מה שאומר שהמנכ"ל יכול להביס אותו. אבל מה שלמדנו הוא שהאמנות האמיתית היא לא להביס את מנגנוני השליטה — אלא להפוך אותם לבני בריתך. ככה כל דבר שאתה עושה מקבל ברכה והכל נהדר. בעיתונות תמיד מדברים על הרמאים הגדולים כגאונים, אבל זה לא העניין", מסכם בלאק, "מה שבאמת מבדיל את ההונאות הגדולות מאחרות זה חוצפה. זה המפתח".

מסור חשמלי נגד רגולציה

הונאת השליטה היא לא המרכיב היחיד במגפת השחיתות שבלאק מאבחן בעולם הפיננסים. כדי שהשחיתות תהפוך למגפה, צריך לדאוג שלא יהיו בסביבה אנשים שיוכלו לעצור אותה. זה בדיוק מה שקרה בעשורים האחרונים, עם התרופפות הרגולציה בארה"ב ובעולם. למצב הזה אחראים גורמים רבים, מימין ומשמאל. "הנשיא לשעבר קלינטון וסגנו גור נכנסו ב־1992 לתפקיד עם הסיסמה 'להמציא מחדש את הממשלה'", מספר בלאק. "חזיתי בזה באופן אישי. הם הנחו אותנו כרגולטורים להתייחס לבנקים כלקוחות. אין דבר נורא יותר לרגולטור מאשר להתייחס לרמאי כאילו הוא הלקוח שלך, כאילו אתה זה שצריך אותו. זו אחת הסיבות שנגעלתי והחלטתי לעזוב את הרגולציה".

ממשל בוש המשיך את המגמה. "בתגובה לפיגועי 11 בספטמבר העברנו יותר מ־500 סוכני FBI שעסקו בצווארון לבן לאגף לביטחון הלאומי. הם לקחו את הסוכנים הכי טובים, בעלי המומחיות הפיננסית הגדולה ביותר, כדי לעקוב אחר מקור הכסף של אל־קאעידה", מספר בלאק. "ברור למה הם עשו את זה, אבל לא ברור למה הממשל לא אפשר לגייס מחליפים לסוכנים האלה".

כדי להדגים את היחס המזלזל ברגולטורים בימי בוש, בלאק שולח ל"כלכליסט" את תמונתו המפורסמת של "גילרן מסור חשמלי". בתמונה נראה ג'ון גילרן, מי שעמד בראש המחלקה לפיקוח על בנקי החסכונות וההלוואות, כשהוא אוחז בידו מסור חשמלי. לידו עומדים חמשת הלוביסטים הגדולים ביותר של הבנקים באמריקה אוחזים בחותכי שרשראות, ולפניהם ערימה גדולה של תקנות פדרליות. "הם רצו להראות שהם עובדים יד ביד עם התעשייה כדי להשמיד את הרגולציה", מסביר בלאק.

וכשאין מורה בכיתה — כשאין מי שיפקח על הבנקים — השובבים משתלטים. זוהי "דינמיקת גרשם", מונח שטבע הכלכלן ג'ורג' אקרלוף, מהכלכלנים הבודדים שזוכים לשבחים מפי בלאק, ושבמקרה גם נשוי ליו"ר הפד הנכנסת, ג'נט ילן. "אקרלוף אומר דבר מאוד פשוט: 'מוסר רע מרחיק אתיקה טובה מהשוק'", מסביר בלאק. "כיוון שההוגנים לא מצליחים להתחרות ברמאים, הם לאט לאט ייעלמו מהשוק והרמאים ישגשגו". התוצאה, אומר בלאק, היא שכבר לא מדובר במוסדות פיננסיים בינוניים. "במשבר האחרון הבנקים הגדולים ביותר באמריקה הם אלו שהיו מעורבים בהונאות הענק".

איור: דנה גרייס ווינדזור

אתה בעצם טוען שרוב המנכ"לים של הבנקים הגדולים בעולם היו מעורבים?

"אנחנו יודעים שכן. אנחנו יודעים שכל מי שהוצע לו להשתתף בהונאת הליבור (שער הריבית הבין־בנקאית בלונדון) הסכים — שתריסר מהבנקים הגדולים בעולם היו מעורבים בקרטל הגדול ביותר בהיסטוריה. פאני מיי ופרדי מק, סוכנויות המשכנתאות הפדרליות בארה"ב, תבעו 18 מהבנקים הגדולים בעולם בטענה שכולם ביצעו הונאה. זו התוצאה של דינמיקת גרשם. זו תוצאה של מותה של ההשגחה ומותה של התביעה. זה מצב שבו אכלת אותה אם אתה לא מרמה — כי כולם מרמים. זה לא מצב של תפוח רקוב, זה מצב של חבית רקובה".

ואת כל זה מלבה מה שבלאק מכנה "המירוץ הבינלאומי לתחתית": "התחרות היא למי יש רגולציה יותר חלשה, כדי למשוך אליך בנקים, והסיטי בלונדון זוכה במירוץ. זו הסיבה שלונדון היא פעם אחר פעם במוקד ההונאות. זו הסיבה שהלווייתן מלונדון (הפסד ענק של מחלקת הנגזרים בג'יי.פי מורגן) הגיע משם. סקנדל זיוף שער הליבור שנמשך שמונה שנים הגיע משם, וכך גם HSBC שהרוויח במודע מיליארד דולר בהלבנת כספי סמים עבור אחד הקרטלים האלימים בעולם. דם של אלפי מקסיקנים נשפך על הכסף הזה".

האם הבעיה היא הבנקים והבנקאים, או העובדה שאיש לא מפקח עליהם?

"ובכן, הבנקים והבנקאים דאגו לכך שאף אחד אחד לא יפקח עליהם".

הטובים נשארים בחוץ

בלאק הוא מומחה עולמי בתחומו, אדם שנקרא לסייע לוועדה הרשמית לחקר המשבר הפיננסי. ובכל זאת, את המומחיות שלו הוא מפעיל מבחוץ, לא מבפנים. למרות המוניטין והניסיון שלו, איש לא קורא לו לחזור להיות רגולטור כדי לתרום למלחמה בשחיתות של ימינו. זה לא מובן מאליו. כפי שהכלכלן הידוע דין בייקר כתב על בלאק לאחרונה: "אם הנשיא אובמה היה רציני במאבקו בשחיתות פיננסית, ביל היה בראש הרשימה לאיוש תפקיד רגולטורי מרכזי".

למה לא קראו לך לעזור?

"זה לא רק אני. יש צוות שלם של אנשים שיכלו למנוע את המשבר. זו לא אמירה בעלמא. אנחנו עצרנו את הגל הראשון של הלוואות השקרנים. זה ביזארי. אנחנו נחשבים לא ראויים להיות רגולטורים דווקא בגלל שהצלחנו כל כך בזמן משבר החסכונות וההלוואות ופעלנו ביושרה נגד משאלותיהם ואיומיהם של פוליטיקאים חזקים. הם מפחדים, בצדק, שאנחנו לא ניכנע ונחזיר את שלטון החוק".

'גילרן מסור חשמלי' בפעולה, 2003. הרגולטורים פועלים יחד לקיצוץ הרגולציה

ובכל זאת, אובמה לא שיפר במשהו את הרגולציה?

"קצת. לא קשה להשתפר לעומת ממשל בוש — אבל הרגולציה עדיין מאוד חלשה. רפורמת דוד־פרנק (הקרויה על שם שני המחוקקים שהובילו אותה — ט"ש) לא הולכת לשנות שום דבר. וחשוב מכל: הממשל לא תבע אף אחד, והם לא שמו בראש המערכת הרגולטורית אנשים מוצלחים".

מה כן אפשר לעשות?

"לגבי המשבר הנוכחי, מאוחר מדי. אבל צריך לנסות למנוע את המשבר הבא. קודם כל, הייתי נפטר מהמוסדות הפיננסיים ש'גדולים מכדי ליפול'. המשמעות של גדולים מכדי ליפול היא שמי שמלווה למוסדות כאלה לעולם לא יספוג הפסדים, ולכן הוא מוכן להלוות להם בזול. לבנקים כאלה יש יתרון תחרותי ענק. זה לא שפוי. למה שתהיה לך מדיניות כזו? הרי כאשר הבנק הענק הבא יקרוס — והמילה היא כאשר ולא האם — זה יגרום למשבר פיננסי גלובלי. לכן הייתי קובע שאסור להם לצמוח, ושהם צריכים להתכווץ בחמש השנים הבאות.

"דבר שני, הייתי מתמודד עם שכר הבכירים. שכר המנהלים צריך להתנהל כפי שכל התיאוריות ממליצות. אתה מקבל משכורת סבירה, ורק אחרי ביצועים טובים לטווח ארוך — ואני מדבר על עשר שנים — אתה מקבל סכום גדול על ביצועים. אז כן, נשלם לך 200 אלף דולר בשנה ותוכל לשלוח את הילדים שלך לקולג'ים הכי טובים, אבל לא תהיה עשיר בטירוף וגם את הכמה מאות שקיבלת תצטרך להחזיר אם יסתבר שהרווחת אותם באמצעות הונאה.

"בנוסף, הייתי שוכר רגולטורים שיש להם רקורד טוב ושלא כנועים לכוח פוליטי. הייתי מנסה להפוך את סוכנויות הפיקוח למקצועניות ולא פוליטיות, ולהבטיח את התקציב שלהן. ומעבר לזה, הייתי מדריך רגולטורים וסוכני FBI על האופן שבו עובדים מנגנוני הונאה. כי במצב הנוכחי, הם כבר אפילו לא יודעים שהונאה קיימת".