ההסדר באפריקה
כולם ביקרו אצל הספר, הסכימו על התספורת, קיבלו אותה, אבל למה אף אחד לא מרוצה?
כולם יושבים אצל הספר, מביטים זה בזה ומופתעים מהתספורת. סביב השולחן ישבו הבעלים, המנהלים, הבנקים ומחזיקי אגרות החוב. הסדר לא חייב להיות תספורת. הוא גם לא חייב להיות מלווה במלחמה. לכאורה, הסדר חוב היה צריך להיות הפתרון המועדף על החברה. אז למה אף אחד לא מרוצה?
מה שמקשה עלינו לראות את הצד החיובי שבהסדר הוא הקושי שלנו בגמישות. בבנקים קיימות מחלקות מיוחדות שתפקידן הוא לבצע מו"מ בנושא גלגול הלוואות. אלא שבתחום אגרות החוב אין מספיק ניסיון ואין חזית אחידה. מדוע נבחר העיתוי לדרישת ההסדר? בקופת החברה באותה נקודת זמן היה כסף לשנתיים הקרובות וההערכות בשוק הן כי המשבר מאחורינו ובעיות נזילות הקשורות במחזור חוב וסטגנציה בשוק הנדל"ן צפויות להיפתר. אולי היו אלו הבנקים אשר חששו שתשלום החוב לבעלי אגרות החוב ירע את מצבם כנושים.
כאשר חברה נקלעת למצוקה הסדר אינו האלטרנטיבה היחידה. מדוע בחרו בעלי אגרות החוב לתמוך בהסדר על פני פירוק? ישנם מקרים בהם הסדר עדיף על פני פירוק . לדוגמא: כאשר עיקר הנכסים הם לא מוחשיים או כאשר שומרים על "עסק חי" ולא סובלם מירידת הערך המלווה הליך פירוק.
במקרה של אפריקה ובמקרים של כל הסדרי החוב הצפויים, להערכתנו בעלי האג"ח תמיד יעדיפו הסדר והסיבה לכך היא שברוב הגדול של המקרים קיימים נושים קודמים לבעלי האג"ח. לרוב אגרות החוב אין התחייבויות ערבויות או שעבודים ולכן במקרה של פירוק הוודאות לגבי שיעור ההחזר אותו תקבל החברה הוא נמוך מה גם שמדובר בהליך ארוך וחוסר סחירות לאורך הדרך.
ארבעה סביב שולחן אחד, 4 תספורות שונות:
הבעלים, מה הוא הפסיד
מוניטין, מוניטין וכסף גם. תמוה היה העיתוי של כינוס בעלי האג"ח ובקשת ההסדר. האם הייתה וודאות מלאה לגבי אי יכולת פירעון סדרות האג"ח? או שאולי צעד זה נבע מלחץ של בנקים אשר מחזיקים בביטחונות ושעבודים על נכסיו הפרטיים של לבייב. העובדה שמנהליו אמרו לשוק ההון שיש כסף לשנתיים הקרובות, מעלה את הסבירות שגורם חיצוני הוא שלחץ על דרישת הסדר. כאשר רכש לבייב את נכסי הנדל"ן בחו"ל הוא האמין כי הם יניבו רווחים לו ולבעלי המניות. קשה להאמין שהוודאות לגבי אי יכולת החזר החוב הייתה כה חזקה.
המנהלים, מה הם הפסידו?
לא הרבה. בכל חברה מתוקנת אחרת מי שהוביל חברה למצב של פירעון היה נדרש ללכת הביתה. באפריקה למרבה ההפתעה כולם נותרו ישובים בכיסאותיהם. לבייב נשאר עם השליטה והמנכ"ל נשאר עם אותו שכר, אותו רכב ונהג.
הבנקים, מה הם הפסידו?
הבנקים הפרישו חלק מהסכום לחומ"ס ובכך נפגעה רווחיותם. הבנקים התנהגו בצורה שפלה כאשר באישון לילה מצאו פרצה חוקית ומשכו כסף מכיסו הפרטי של לבייב. עובדה זו מעלה את השאלה מדוע לביייב לא הזרים יותר כסף להציל את אפריקה? מדוע ביקש ממחזיקי אגרות החוב לוותר על חלק מכספם כאשר ברשותו כסף אותו ניתן היה להזרים לחברה?
בעלי אגרות החוב, מה הם הפסידו?
התשובה ברורה, אבל, האם אתם מכירים את התחושה הטובה המציפה נשים בעיקר כאשר במהלך מסע הקניות הן נתקלות מוצר בהנחה. לא אחת מסופרות בדיחות על כך שהטריגר לקניית בגד אצל אישה הוא כמה אחוזי הנחה יש עליו, והאישה כמובן בטוחה שבקנייתה היא לא הוציאה כסף על זוג המכנסיים אלא חסכה את אחוזי ההנחה. ובכן זוהי תחושתם של מחזיקי האג"ח, לכתוב "המנצחים הגדולים הם.." זו פשוט בדיחה. כולנו הפסדנו. אף אחד לא יקבל את כספו במלואו ובמועדו.למרות זאת כולנו שמחים, ובצדק, הסיפור מאחורינו. בשורה הסופית אפריקה קנתה זמן, הציבור קנה שקט ועכשיו הוא יוכל למכור את המניות ואגרות החוב שקיבל, כנראה בהפסד, אבל מתוך בחירה.
