הרופא, לא החולה, נמצא במרכז

הסירוב של הר"י להנחיה המחייבת של משרד הבריאות, שלפיה יש להודיע לחולה מי הרופא שינתח אותו, חושף את פרצופה האמיתי של ההסתדרות הרפואית ומוכיח שהיא תמיד תטרפד כל מהלך של משרד הבריאות שנועד לטובת החולים, והכל כדי להראות מי הבוס, וגם למען הרווח הכספי שהרופאים עשויים להפיק מכך שהחולים יפנו לביטוחים הפרטיים, כדרך היחידה לדעת מי ינתח אותם.

מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב צילום: יאיר שגיא

כל הרופאים שעימם שוחחנו מסבירים כי הדרישה ליידע את החולים היא דרישה בסיסית שמקובלת על כלל אנשי המקצוע ואינה מצריכה מאמץ או התכוננות מיוחדת מצד בתי החולים. הלכה למעשה, כל המחלקות הכירורגיות יודעות לפחות שבוע מראש (חלק ניכר בהן גם חודש) איזה רופא ינתח, באיזה שעה ובאיזה חדר ניתוח. הלכה למעשה, החוזר של משרד הבריאות מתקיים בין כה וכה כבר היום. יתרה מזו, בבתי החולים שיבא, רמב"ם, איכילוב ואף בחלקים מוולפסון - בתי חולים שאימצו את גישת המטופל במרכז ונטשו את גישת הרופא במרכז – החולה גם בוחר את המנתח, ובחינם, בלי חוזר.

לפיכך, הטענה של הר"י כי מדובר בפרוצדורה מסובכת מבקשת ליצור מצג שווא, כאילו מערכת הבריאות הציבורית היא לא מאורגנת וכאוטית לעומת המערכת הפרטית שהיא מסודרת ומקצועית. אסור לשכוח כי ההנחיה של משרד הבריאות חלה על איגודי הכירורגים — קבוצה שיש לה הרבה פרנסה מחוץ לבתי חולים, כך שלא צריך להיות גאון גדול כדי להבין למי מסייע הפער המדומיין הזה. הצעד של הר"י מציג אותה כמי שמנהלת מאבק פוליטי המיועד למקסם את הרווח של שכבה מסוימת של רופאים, מול מדינה שמעוניינת להיאבק בכפל הביטוחי שהפך את ישראל לצרכנית קומפולסיבית של רפואה פרטית, תופעה שעולה למבוטחים בישראל כ־11 מיליארד שקל בשנה.