אסתר דופלו נגד העוני, מלחמה מפתיעה
העוני בעולם הוא בעיית ענק שאף אחד לא הצליח להתמודד איתה. עד שבאה אסתר דופלו ופירקה אותה לאינספור בעיות קטנות, שהיא פותרת בשיטות מקוריות. החוקרת המבריקה, שכבר בגיל 29 היתה פרופסור ב־MIT, מבצעת ניסויים מהפכניים בכפרים נידחים, שמניחים יסודות למחשבה כלכלית חדשה ומכתירים אותה כאחת ההוגות החשובות בעולם. בראיון בלעדי למוסף "כלכליסט" היא מסבירה שקודם כל צריך להבין שאין באמת הבדל גדול בין עניים לעשירים. ראיון למוסף כלכליסט משנת 2011
ההבדל בין כישלון להצלחה תלוי, במקרים רבים, באופן שבו ניגשים לבעיה. יש בעיות שהן כל כך גדולות ומורכבות, שאם מנסים למצוא להן פתרון כולל, סביר להניח שזה ייגמר בייאוש עמוק. אבל אם מפרקים את הבעיה לרסיסים, לערימת בעיות קטנות, אפשר להתחיל בעבודת הנמלים ולפתור אותן אחת אחת.
למשל, בעיית העוני בעולם. גם עכשיו, במאה ה־21, יש כמעט מיליארד אנשים שמנסים לחיות על פחות מדולר אחד ליום. זה נתון כמעט בלתי נתפס, והייאוש כמעט בלתי נמנע. כבר שנים שהקהילה הבינלאומית מזרימה כסף, האו"ם מכריז על יוזמות גרנדיוזיות והסלבריטיז מתכנסים למרתונים להתרמה, אבל הבעיה בעינה. יש מי שמציעים לה תשובות גדולות. למשל: המערב צריך להכיר באחריותו ההיסטורית למצב ולהזרים יותר כסף. או: צריך להפסיק להזרים כסף ולתת לשוק החופשי לעשות את שלו. אלה מחשבות גדולות ומופשטות על בעיה גדולה ומופשטת - איך למגר את העוני. בינתיים, באפריקה, מתים מדי יום ממלריה יותר מ־2,000 ילדים בני פחות מחמש. גם זה נתון גדול ומייאש.
אבל עכשיו באה פרופ' אסתר דופלו (39) ומפרקת את כל הסיפור הגדול והמייאש הזה - הבעיה, הנתונים, הפתרונות - לבעיות, נתונים ופתרונות קטנים. לאט לאט, היא מצליחה לכרסם ב"בעיית העוני בעולם". התוצאות המרשימות הקנו לדופלו, כלכלנית צעירה מאוד עם מסלול מקצועי מרשים, שם עולמי ושלל תארים, אבל העיקר הוא שהן מחוללות כבר עתה מהפכה גדולה במאבק הבינלאומי בעוני, ובפועל - מתחילות לשנות את העולם.
לפרק את הבעיה, צעד אחרי צעד
קודם כל, כאמור, צריך להתחיל מהפירוק. "הבעיה של העוני כל כך גדולה שלאנשים נהיה מאוד לא נוח ברגע שהם מתחילים לחשוב עליה", מסבירה דופלו בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "לכן הם מתמקדים בשאלות כמו 'איך אנחנו יכולים לגרום לבעיה הזאת להיעלם?', ומחפשים מטה קסמים שאפשר יהיה לנופף בו ולהעלים את העוני. צורת החשיבה הזאת מסיטה את תשומת הלב מהשאלות האמיתיות, שאלות כמו 'מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את תנאי החיים של אנשים עניים?'. ברגע שמכירים בעובדה שאין תשובה אחת לשאלות כאלה, אפשר להתחיל להתמקד בדברים קונקרטיים שיכולים להביא לשינוי גדול".
אילו דברים קונקרטיים יכולים להביא לשינוי?
"אנחנו יכולים לשאול, למשל, 'איך אנחנו יכולים לגרום למורים להגיע לבית הספר?', ו'האם זה יגרום לציונים לעלות?'". ב־2003 דופלו יצאה לחפש פתרון לשתי השאלות האלו, לבקשת עמותה הודית. היא בחרה קבוצה מדגמית של בתי ספר, וביקשה מהמורים שם להצטלם עם התלמידים שלהם בתחילת כל יום לימודים - ובסופו. על התמונות הופיעו תאריך ושעה, ושכר המורים נקבע על פי הנוכחות שלהם, שתועדה בתמונות. התוצאה: בתוך שנה וחצי שיעור היעדרויות המורים קטן בחצי, התלמידים למדו יותר, והציונים עלו. הנה שיפור בחייהם של העניים.
דופלו מעשית מאוד. היא לא מסתפקת במודלים, אלא יוצאת לבחון מה מביא תוצאות בעולם האמיתי, באמצעות עוד ועוד ניסויים ברחבי העולם. השילוב הזה, של עבודת נמלים בשטח, גישה מקורית לפתרון בעיות והתעקשות חסרת פשרות על דיוק מדעי, כבר העניקו לדופלו מקום של כבוד ברשימת שמונת הכלכלנים הצעירים החשובים בעולם ("אקונומיסט"), מאה ההוגים החשובים בעולם ("פוריין פוליסי") ומאה האנשים המשפיעים בעולם ("טיים"). כבר לפני עשר שנים, בגיל 29, היא מונתה לפרופסור לכלכלה ולראש מכון מחקר ב־MIT. בשנה שעברה היא זכתה במדליית בייטס לכלכלנים מתחת גיל 40, זכייה שנחשבת כניסה לרשימת המתנה לנובל, ולפני שנתיים זכתה במלגת מקארתור, הידועה בארצות הברית כ"מלגת הגאונים". בארץ הולדתה, צרפת, היא היתה בגיל 36 לאשה הצעירה אי פעם שזכתה לשאת הרצאה בקולג' דה־פרנס, פסגת האולימפוס האקדמי. העיתונות הצרפתית אפילו הכתירה אותה "הפנים החדשות של האינטלקטואלים מהגדה השמאלית", וקשה לתאר שינוי תהומי יותר בדמותו של האינטלקטואל הצרפתי. לא עוד גברים קצרי רואי שמעשנים בשרשרת, יושבים בבתי קפה ועוסקים בהוויה האנושית, אלא חוקרת שמשלבת עבודת שטח בהודו ובאפריקה עם מחקר סטטיסטי מחמיר, סועדת עם ביל גייטס ומקדישה את מעט שעות הפנאי שלה לטיפוס הרים.
אסתר דופלו ואבהיג'יט בנרג'י בהיידראבאד, הודו. "אם אתה לא מחפש דרך יעילה יותר להילחם בעוני, אתה מבזבז כסף ואולי גם מבזבז חיים" לנסות כל רעיון, עד הפתרון
כמו בטיפוס הרים, לא מספיק לעשות את הדברים צעד אחרי צעד, צריך גם לעשות את זה חכם. מה שהופך את דופלו ועמיתיה ב־MIT למהפכנים הוא בעיקר השיטה שבה הם ניגשים לבעיות הקונקרטיות שהם מזהים. "ברגע שאתה שואל שאלות ספציפיות אתה יכול ללכת צעד אחד הלאה, ולנסות לבחון את השאלות האלה בדרך הכי קפדנית שיש", מסבירה דופלו. "והדרך הזאת - ולדעתנו כאן טמונה המהפכה הבסיסית - היא רעיון שמגיע מניסויים רפואיים. כשאתה מנסה תרופה חדשה אתה משווה בין קבוצות. אתה לוקח מדגם של אנשים ומחלק אותם לקבוצות באופן רנדומלי. לקבוצה אחת אתה נותן את התרופה החדשה ואילו לקבוצה השנייה אתה נותן פלסבו. ככה אתה שולט בניסוי ויכול לבחון איך התרופה משפיעה על המחלה, וגם לעקוב אחרי תופעות הלוואי".
לשם כך מפעיל המכון של דופלו עשרות חוקרים, ועובד בשיתוף הבנק העולמי וגופים בינלאומיים אחרים, כמו גם ממשלות ועמותות מקומיות. הם מריצים ניסויים בכל העולם, בערים גדולות ובכפרים נידחים, כדי לבדוק מה עובד. כך, למשל, דופלו ועמיתיה מציעים בימים אלה פתרון לוויכוח שהסעיר את קהילת הסיוע: האם לדרוש מעניים באפריקה לשלם על רשתות נגד יתושים? זו שאלה קריטית, כי רשתות כאלה הן המפתח למלחמה במלריה, שגובה את חייהם של מאות אלפי ילדים ביבשת מדי שנה. בניסויים שעשו מצאו החוקרים שמחיר מלא מרתיע אנשים מלקנות רשתות, אבל אם אנשים מקבלים רשתות נגד יתושים בחינם או כמעט בחינם הם משתמשים בהן - ואפילו מוכנים לשלם מחיר מלא על הרשת הבאה שלהם.
כל ניסוי של דופלו ועמיתיה מספק תשובות לשאלות קטנות אך חשובות: איך לעודד חקלאים בבורקינה פסו להשתמש בדשן? איך למנוע גניבת חצץ שמיועד לסלילת דרכים לכפרים נידחים בהודו? איך לגרום להורים במלאווי לשלוח את הילד לבית הספר? איך לגרום לחקלאים בפיליפינים לחסוך יותר? איך לעודד בחירת נשים למועצת הכפר בהודו?. מעבר לשינוי בשטח, כל ניסוי כזה מאפשר לחדד את המדיניות ובעיקר לנצל טוב יותר את המשאבים הקיימים. או כפי שדופלו מנסחת את זה - להביא למצב שבו "מדיניות ציבורית לא תהיה עניין של ניחושים". המפתח של מעבדת העוני הוא להגיע לתשובה מדעית ככל הניתן, לרוב באמצעות שימוש בניסויים אקראיים. כך נולד הכינוי של דופלו ועמיתיה, שאינו תמיד כינוי חיבה: "הרנדומיסטים".
הודו: אם שחיסנה את בנה מקבלת חבילת עדשים, בניסוי לעידוד הורים לחסן את ילדיהם לזהות את החסמים הקטנים ולעקוף אותם
אחד הניסויים הבולטים של דופלו נעשה בכפרים הסובבים את העיר אודייפור שברג'סטאן, הודו. היא חברה שם לעמותה מקומית שמפעילה, כדבריה, את אחת מתוכניות החיסון היעילות ביותר שבהן נתקלה. ועם זאת, לתוכנית היו שיעורי הצלחה נמוכים, מטרידים: רק 6% מתושבי הכפרים השלימו סבב חיסונים לילדיהם. מסקנה מתבקשת אחת היתה שהכפריים מתנגדים לרעיון החיסון, ולכן נדרשת השקעה אדירה בחינוך כדי לשכנע אותם לשנות את דעתם.
אבל לדופלו היתה השערה אחרת. "יש מחקרים בפסיכולוגיה ובכלכלה שמראים שכל מיני חסמים קטנים, כגון הרצון שלנו להימנע מאי־נוחות, גורמים לאנשים להימנע מלעשות דברים שיועילו להם בעתיד. לכן הניתוח שלנו היה: 'זה לא שהאנשים מתנגדים לחיסונים, פשוט אין להם דעות מוצקות בנושא, ותמיד יש להם משהו טוב יותר לעשות'. אם ניתן להם תמריץ קטן, זה יכול לשנות את ההתנהגות שלהם". העמותה המקומית היתה סקפטית, אבל אנשיה הכירו את דופלו מפרויקטים משותפים בעבר והסכימו לבחון את הרעיון. הם יצאו עם דופלו לניסוי ב־30 כפרים, וחילקו לכל הורה שבא לחסן את הילד חבילת עדשים. שיעור המתחסנים עלה כמעט פי שבעה - ל־38%.
הניסוי הוכתר כהצלחה מרשימה, אבל גם עורר הרבה מחלוקות: בעצם מדובר בשוחד כדי לחסן ילדים. הצ'ופר הזה, קילו עדשים שעולה קצת יותר מדולר, גרר ביקורת נוקבת מכל הכיוונים. "אנשים שנוטים שמאלה חושבים שמדובר בניסוי שפוגע בכבודם של המקומיים. הם טוענים שצריך להתאמץ יותר ולשכנע אנשים לעשות את מה שטוב בשבילם", מספרת דופלו. "אנשים ימניים יותר טוענים שאנחנו יוצרים עיוותים בהתנהגות של אנשים, שאנשים יודעים מה הם עושים ואנחנו לא צריכים להתערב בבחירות שלהם".
מה התשובה שלך לביקורות הללו?
"המבקרים מתעלמים מהעובדה שיש לנו מגבלות פסיכולוגיות, שלאנשים קשה להבין איך חיסונים עובדים וקשה לגבש דעה מוצקה בעניין, ולכן הם נוטים להתמיד במצב הקיים. בצרפת, בארצות הברית או בישראל הסטטוס קוו הוא לחסן את הילדים שלך, כמו כולם. זו ברירת המחדל, למעט אצל כמה קבוצות אידיאולוגיות. אבל בהודו ברירת המחדל היא לא לחסן את הילדים, ואף אחד לא הולך להטריד אותך אם לא תחסן אותם. הרעיון שצריך לתת לאנשים תמריץ קטן נועד לפצות על הנטייה האנושית הזאת, על הקושי שלנו לשנות את ברירות המחדל שלנו".
ומה עם קבוצת הביקורת? עם אותם הורים שלא קיבלו תמריץ ולא חיסנו את הילדים שלהם?
"צריך לזכור שבהרבה מקרים אנחנו גם טועים, ובהרבה מקרים האינטואיציות שלנו מה יעבוד פשוט שגויות. אבל מה שבאמת לא אתי לדעתי הוא להמשיך לעשות דברים באופן לא אפקטיבי. יכול להיות שאתה מבזבז כסף ואולי גם מבזבז חיים אם אתה לא מחפש דרך יעילה יותר לשפר את אחוזי החיסון".
איך מקבלים בשטח את הרעיון של ניסויים רנדומליים?
"האנשים האלה ממילא חשופים לאקראיות. למשל, ארגון ללא מטרות רווח יכול להגיע לכפר אחד ולא לכפר אחר בלי שום סיבה פרט לכך שהכפר הזה יותר קרוב, או שיש בו מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו. העולם מלא באקראיות. כך שאם אתה יוצא לשטח ומסביר מה אתה עושה ולמה, אז לפחות אתה נותן לאנשים סיבה. למעשה, אנחנו לא נתקלים בשום בעיות בשטח. שאלות כמו 'האם זה הוגן לתת טיפול רק לחלק ולא לכולם?' תמיד מגיעות מאנשים שלא מעורבים בעבודה. הן לעולם לא מגיעות מהשטח".
הודו: תלמיד מצלם את המורה שלו בכיתה, בניסוי שהגדיל את נוכחות המורים בבית הספר באמצעות צילום שלהם פעמיים ביום למצוא את התבניות הכלליות
דופלו תהתה איך תוכל לסייע לעניים כבר כשהיתה בת 6, וקיבלה חוברת קומיקס על האם תרזה. היא גדלה בפרברי פריז, במשפחה אמידה, בת לפרופסור למתמטיקה ולרופאה. אמה נסעה מדי שנה להתנדב באפריקה, וחזרה עם שקופיות שהעידו על העוני שם. אבל לדופלו לקח זמן להגיע אל העוני. היא למדה באקול־נורמל סופריור היוקרתי והיתה בדרכה להיות היסטוריונית של רוסיה הסובייטית, אינטלקטואלית חובבת זכויות אדם שבקיץ מסייעת לעניים. אבל בתחילת שנות התשעים היא טסה למוסקבה, לעבוד על תזה על תוכנית החומש של סטלין. במקביל למחקר ההיסטורי שלה, היא שימשה עוזרת מחקר של ג'פרי סאקס, כלכלן הפיתוח המפורסם שעסק אז בניסיונות לסייע לכלכלת רוסיה לעבור מסוציאליזם לקפיטליזם. מתוך העבודה איתו דופלו הבינה שכדי להשפיע באמת היא צריכה לעבור לכלכלה, ונרשמה לדוקטורט ב־MIT. שש שנים אחר כך היא כבר היתה פרופסור, והצליחה למנף את שלל הצעות העבודה שקיבלה כדי לשכנע את MIT להעניק לה תקציב להקמת "מעבדת עוני", שתרכז ניסויים רנדומליים ברחבי העולם.
מאז 2003 עומד איתה בראש המעבדה פרופ' אבהיג'יט בנרג'י, מומחה עולמי לכלכלת פיתוח ומי שהיה אחד ממוריה של דופלו. בתוך פחות מעשור, דופלו, בנרג'י ושותפיהם ביצעו לא פחות מ־240 ניסויים ב־40 מדינות, ולפני כמה חודשים פרסמו את ממצאי הניסויים ב"כלכלת עניים", רב־מכר שזכה לביקורות מהללות בכל במה אפשרית. הספר מנסה לשרטט תמונה רחבה יותר מכל הניסויים, מהררי הנתונים והממצאים הקטנים. לחלץ קווים מנחים למדיניות מכל הרסיסים. "ברור שלחלק עדשים זה משהו שיעבוד בהודו אבל לא בנורבגיה", אומרת דופלו, "יש גבול לכמה אפשר להכליל מניסוי אחד. אבל אם מתסכלים על כל הניסויים שלנו מתחילה להתגבש תמונה גדולה. אנחנו מתחילים לזהות תבניות, להסיק איך אנשים מתנהגים".
אחד הדגשים של דופלו ובנרג'י בספר נוגע לכך שעניים רבים לכודים במצבם בגלל שילוב של גורמים שלרוב אינם זוכים לתשומת לב - כגון מחסור במידע, אמונות שגויות והנטייה האנושית לדחות דברים. ובניגוד לעוד אמונה פופולרית, הם מסבירים כי העניים סובלים מהרבה יותר לחצים וצריכים לטפל בהרבה יותר דברים מאנשי חברת השפע. "יש נטייה לחשוב שלעניים יש חיים פשוטים יותר", אומרת דופלו, "ואז קל לפתח גישה של 'אז למה הם לא מחסנים את הילדים שלהם? למה הם לא אוכלים יותר ברזל?'. במערב הרבה מהבחירות כבר נעשו עבורנו: אנחנו לא צריכים לטרוח ולהרתיח את המים שלנו, כי כבר יש בהם כלור. אנחנו לא צריכים לחשוב יותר מדי על חיסכון לפנסיה, כי הממשלה או המעביד דואגים לזה".
ויש עוד קו מרכזי וייחודי בספר: דופלו ובנרג'י בעיקר מקדישים תשומת לב לאיך שהחיים של אנשים עניים נראים באמת, מה הם חושבים ומה מניע אותם. תשומת הלב הזאת היא מה שמאפשר למעבדת העוני לספק תשובות חדשניות ולא צפויות לשאלות פרדוקסליות ומאוד מטרידות. הנה אחת, מרכזית: למה עניים לא אוכלים מספיק, גם אם אתה נותן להם יותר אוכל?
זמביה: ספרית מייעצת ללקוחה על שימוש בקונדום, בניסוי של מעבדת העוני שבו ספרים שימשו כסוכנים להפצת אמצעי מניעה בקהילה צילום: Gareth Bentley לזכור שבני אדם הם בני אדם הם בני אדם
אחת התופעות המשונות שמוזכרות בספר של דופלו ובנרג'י היא העובדה שבבתים של עניים מרודים, אפילו כאלה שלא אוכלים מספיק, אפשר למצוא הרבה פעמים טלוויזיה וצלחת לוויין. גם עניים שסובלים מתזונה לקויה ולא מצליחים לאכול באופן סדיר קונים די.וי.די במקום לקנות עוד אוכל. זו לא רק תופעה משונה, טוענת דופלו, זה גם דפוס התנהגות שצריך לשנות את כל אופן החשיבה שלנו על עוני ורעב.
"קובעי מדיניות נוטים לחשוב שאחת הסיבות העיקריות לכך שהעוני ממשיך היא שיש 'מלכודת עוני' שקשורה לתזונה - שאנשים עניים לא אוכלים מספיק, ולכן הם לא חזקים מספיק. ומשום שהם לא חזקים מספיק הם לא יכולים לעבוד מספיק ולהרוויח מספיק, ולכן הם נשארים עניים ולא אוכלים מספיק. בעצם הרעיון הוא שלהיות עני זה להיות רעב. בגלל צורת החשיבה הזאת הרבה מתוכניות הסיוע מנסות להפוך אוכל לזול יותר. אז מחלקים אוכל בחינם, או מסבסדים אוכל, במקום לתת לאנשים כסף שאיתו הם יוכלו לקנות אוכל - או דברים אחרים. ואז הרבה מהאוכל נגנב, אובד או נאכל בידי מכרסמים. זה לא יעיל, אבל עושים את זה כי חושבים שאוכל הוא כל כך חשוב.
"אבל האמת היא שכאשר אתה מסתכל על אנשים עניים אתה רואה שהם לא מתנהגים כאילו הם רעבים. ומה שבולט במיוחד הוא שכאשר אתה נותן להם אוכל בחינם, או אוכל זול יותר, הם לא אוכלים יותר. אם כבר, הם אוכלים פחות. בעצם מה שעשית הוא להגדיל את התקציב שעומד לרשותם, והם מרגישים שהם עשירים יותר, ויכולים להוציא את הכסף על דברים אחרים. היה ניסוי בסין שנועד לגרום לאנשים לאכול יותר על ידי סבסוד מחיר האורז. מה שהניסוי מצא הוא שכשאתה מסבסד את מחיר האורז, אנשים אוכלים פחות אורז. הם קונים דברים כמו שרימפס ובשר, אבל לא מגדילים את מספר הקלוריות שהם אוכלים.
"סיבה אחת לכך היא שאנשים אינם מודעים לחשיבות של תזונה נכונה. פשוט אין להם מספיק מידע. סיבה אחרת היא שהתועלת שהם יפיקו מאכילה נכונה היא בעתיד ואינה בהכרח תועלת מאוד גדולה, כך שאין להם אינטרס מיידי לשפר את התזונה שלהם".
דופלו ובנרג'י מציעים הסבר נוסף, מקיף יותר, לבעיית האנשים שקונים טלוויזיה במקום יותר אוכל. זה הסבר כמעט מובן מאליו: האושר של העניים חשוב להם לא פחות מהבריאות שלהם. וכמו כולנו, העניים משתעממים. אין הרבה דברים לעשות בכפר נידח ברג'סטאן או במרוקו, וטלוויזיה יכולה להבטיח שיפור ניכר באיכות החיים. כך גם גיוון בארוחה, קצת שרימפס במקום עוד אורז. כמו כולם, גם העניים חיים רק פעם אחת.
"אחרי שמבינים את זה", אומרת דופלו, "עדיין יש בעיה: אנשים לא אוכלים מספיק או לא אוכלים מה שטוב עבורם. אי אפשר לטפל בבעיה בכך שתזרוק אורז או דגנים על אנשים. מה שצריך לעשות הוא למצוא דרכים שיקלו עליהם למצוא אוכל מזין. למשל, להכניס תוספי תזונה לאוכל שהם אוכלים ממילא".
זה קצת דומה לבעיות במערב.
"זה לא ייחודי לעניים. העניים לא אוכלים מספיק, ובמערב אוכלים יותר מדי. אז במערב אתה צריך למצוא דרך לגרום לאנשים לא לאכול כל כך הרבה שומן, ובדרום אתה צריך לגרום להם לאכול מזון יותר מזין".
ליישם את השיטות היעילות גם על הפוליטיקה
חרף ההצלחות המוכחות וההכרה העולמית, יש גם מי שמבקרים את דופלו ואת הקבוצה הגדלה של ה"רנדומיסטים" שמאמצים את שיטות המחקר שלה גם מחוץ למעבדת העוני. אחת הביקורות הבולטות טוענת שההתמקדות בנתונים מהשטח, במציאת פתרונות קטנים שעובדים ביעילות, גוררת דווקא, בהפוך על הפוך, ניתוק מהמציאות. כי מה יועילו כל המחקרים של דופלו ועמיתיה אם בסופו של דבר מי שאמור ליישם את הממצאים הם פקידים מושחתים, ממשלות מסואבות או ביורוקרטיה לא יעילה? מה שהעניים צריכים הוא קודם כל מוסדות טובים יותר שיאמצו מדיניות טובה יותר. זה למעשה גלגול חדש של טיעון ישן, שלפיו כל רעיון הסיוע הוא חסר תוחלת בלי שינוי פוליטי עמוק.
דופלו מכירה את הטיעונים האלה, ולא מתרגשת. "זה נכון שצריך מדיניות טובה יותר. אבל בהרבה מקרים המדיניות גרועה לא משום שמישהו מושחת, או כי מישהו החליט לפגוע בעניים, אלא משום שהם לא לגמרי מבינים מה הבעיה שצריך לטפל בה. למשל, חלוקת אוכל לעניים: מי שעומד מאחורי התוכניות הגדולות של חלוקת אוכל זול לעניים הן ממשלות חדורות כוונות טובות, יש הרבה מומחים בהודו שעדיין חושבים שזה הדבר הנכון לעשות, והם טועים. בהרבה מקרים מדיניות גרועה היא לא רק תוצר של מוסדות לא טובים, היא גם תוצר של חשיבה עצלנית של אנשים עם כוונות טובות. יש הרבה מדינות עם מוסדות די טובים ומדיניות מחרידה, ושם אפשר לשפר דברים".
ובכל זאת, יש מדינות עניות עם מוסדות גרועים ומושחתים.
"אבל גם במקרים כאלה אפשר לתקן דברים בשוליים, כי גם החיים של שליטים לא דמוקרטיים יהיו קלים יותר אם הם יוכלו לפעמים לעזור לאנשים".
אבל התשובה הניצחת של דופלו לביקורת על כך שהיא ועמיתיה מתעלמים מפוליטיקה ומהדינמיקה שלה בעולם האמיתי, היא, כמובן, "בואו נעשה עוד ניסויים בשטח ונבדוק מה עובד". "גם מוסדות ציבוריים הם בעצם תוצר של סדרה של החלטות, כללים ופרוצדורות, ולכללים האלה יכולה להיות השפעה אדירה על איך המוסדות עובדים", היא אומרת, ומספקת נקודה למחשבה לתנועות המחאה במערב. "יכולה להיות לך דמוקרטיה, אבל אם אין לאנשים מושג איך להעריך את המנהיגים שלהם, הם צועדים באפלה, ללא דרך טובה לאכוף משמעת על הפוליטיקאים. כך שהמערכת לא פועלת טוב, ואפשר לשנות דברים. למשל, לתת גיליונות הערכה לפוליטיקאים". כדוגמה היא נותנת את ברזיל, שבה 60 רשויות מקומיות נבחרות לביקורת מדי חודש, באקראי, והממצאים מפורסמים ברבים. בעקבות הביקורות, הסיכוי של פוליטיקאים מושחתים להיבחר מחדש קטן ב־13% והסיכוי של פוליטקאים ישרים גדל ב־12%. "דברים כאלה משנים את דפוסי ההצבעה ונותנים תמריצים לפוליטיקאים. בעצם אפשר לחשוב על פוליטיקה כמו שחושבים על חיסונים: שינוי קטן יכול לשפר את המצב משמעותית".
ובעיקר, לעזוב את המאקרו ולהתמקד במיקרו
קשה שלא להתרשם מההתעקשות של דופלו לדבוק בעובדות, לגלות מה באמת עובד ולהשתחרר מדעות קדומות והנחות בלתי מבוססות. הגישה הזאת מרשימה אפילו יותר כשמשווים את העבודה שלה לדיונים בחלקים אחרים של הכלכלה, שלא קשורים בהכרח לפיתוח. למשל, אלה שעוסקים עכשיו במשבר הכלכלי במערב. לא חסר מידע, ולמעשה יש אפילו ים של מידע לגבי מה שקרה במערב בעשורים האחרונים. ובכל זאת, נראה שלא מעט כלכלנים בוחרים לפרש את המידע הזה לפי האידיאולוגיה שלהם, ולמרבה הבלבול שואבים מסקנות מנוגדות מאותם נתונים בדיוק.
הדיון בבעיות המערב נראה מאוד שונה מהגישה מכוונת הנתונים שאת מטיפה לה.
"אני חושבת שהבעיה כאן היא עם מאקרו־כלכלה. נראה שלמאקרו־כלכלה יש מעט מאוד להגיד על העולם כמו שהוא. אני חושבת שהמדע מתקשה להסביר את העולם האמיתי. לחזית המחקר במאקרו־כלכלה אין הרבה מה לומר על מה שקורה כרגע, ואני חושבת שאם תלחץ על כלכלן מאקרו שפעיל היום, הוא יודה בפניך שהוא לא יודע מה לעשות כדי לפתור את הבעיות שניצבות בפנינו עכשיו.
"אבל יש ביקוש לתשובות, וכך נוצר חלל שאנשים עם דעות חזקות יכולים להיכנס אליו ולהגיד את מה שהם מאמינים בו גם אם זה לא נתמך על ידי מדע אמיתי. אני לא יכולה להאשים אותם - הם עושים כמיטב יכולתם עם הידע שיש ברשותנו, עם הנתונים שזמינים עבורנו ועם מה שהם מאמינים בו. אנחנו לא יכולים לא לומר כלום. אבל התוצאה היא שהשיח הכלכלי שאתה רואה בעיתונים הוא הרבה יותר מקוטב מזה שהיית מקבל אם היית מראיין הרבה מאוד כלכלנים. רוב הכלכלנים ששומרים על שתיקה הם אלה שלא בטוחים, ולא ממש יודעים, ואין להם דעות חזקות, ואם היית לוחץ עליהם זה מה שהם היו אומרים לך. אתה חייב להיות משוכנע בעמדה שלך כדי לדבר על מאקרו־כלכלה היום.
"ואם להיות כנה, זו אחת הסיבות שאני לא עוסקת במאקרו־כלכלה. זה היה מתסכל עבורי אם לא היה לי מה לומר על איך דברים עובדים במציאות. סוג העבודה שאני עושה הוא בעצם סוג של התחמקות מהאחריות לענות על השאלות הגדולות, כי השאלות הקטנות הן אלה שאנחנו יכולים לענות עליהן".
