בג"ץ הגיור: למה להתפשר כשאפשר להתגבר

מהסיפור הזה אפשר לגזור כמה לקחים חשובים. הראשון בהם הוא שלא רק שפסק הדין החדש אינו מבטא אקטיביזם שיפוטי אלא להפך: הוא ביטוי קיצוני של הימנעות שיפוטית. לקח שני הוא שחוסר היכולת של הפוליטיקאים לקבל החלטות קשות הוא הסיבה העיקרית שמאלצת את בג”ץ לקבל אותן. ולקח שלישי הוא שהסירוב המוחלט של המפלגות החרדיות לגבש פשרות מביא שוב ושוב לתוצאות גרועות בהרבה עבורן.

חרדים מתעמתים עם המשטרה (ארכיון) צילום: דוברות המשטרה

בעבר היתה הפשרה חלק בלתי נפרד מיחסי הדת והמדינה בישראל. החרדים היו שותפים לסטטוס קוו ההיסטורי שחייב את מוסדות החינוך שלהם בתוכנית ליבה, וגם אפשר הפעלה חלקית בשבת של תרבות ובידור ותחבורה ציבורית. אלא שבשנים האחרונות ההקצנה החרדית ושיכרון הכוח הביאו את החרדים לסרבנות לפשרות. והסרבנות הזו היא שדחפה לאחרונה גם לפסק הדין של בג”ץ שאסר על מניעת הכנסת חמץ לבתי חולים, וגם לפסק הדין הנוכחי בנושא הגיור.

המסקנה שגזרו החרדים מכישלונותיהם בבג”ץ כוחנית: במקום להבין שיש לפתור בעיות בהידברות ותוך הכרה בזכויות האחר הם דורשים פיסקת התגברות. וכך מתגבשת ברית טמאה בין החרדים שמבקשים להתגבר על בג”ץ למטרות כפייה, לבין נתניהו שרוצה זאת למטרות הישרדות פוליטית - במקום שישלימו עם כך שחיים משותפים מחייבים ויתורים. למצביעי הליכוד כדאי לזכור על מה בדיוק הם מבקשים להתגבר.