אולי הוירוס יבריא את הסכמי השכר במגזר הציבורי

דו"ח אגף השכר במשרד האוצר מציג אמנם את נתוני 2019, אך גם הוא עם הפנים קדימה ל־2021 – ולעולם העבודה אחרי משבר הקורונה. גם באוצר מבינים: אם יש משהו טוב ונכון שיכול לצאת ממשבר הקורונה הוא שינויים בהסכמי השכר המיושנים והמנופחים של המגזר הציבורי.

רבים מדברים כעת על עולם עבודה חדש שמשבר הקורונה זירז את הגעתו: העובדים נדרשים להיות בעלי ערכים מוספים כדי לזכות בתגמול, להפגין גמישות, התפתחות ולעמוד בחזית הטכנולוגיה של התחום בו הם עוסקים. התיאור הזה רחוק מלשקף את מצב העניינים במגזר הציבורי. לאחר פרוץ המשבר, בעוד המגזר הפרטי יצא לחל"ת המוני, הצליחו באוצר להגיע להסכם עם ההסתדרות לגבי עובדי המדינה, שכלל גמישויות שלא היו נהוגות עד אותה העת: היכולת של הגופים ממשלתיים להעביר עובדים בין תפקידים שונים, להפחית היקפי משרה, להכניס אמצעים טכנולוגיים ולהעביר לעבודה מהבית. במגזר הציבורי מדובר היה במיני מהפיכה. כעת מקווים באוצר שהשינוי תוך כדי המשבר יהיה פתח לשינויים נוספים ולקידום רפורמות תקועות, אך גם הם מודעים לכך שחוסר היציבות הפוליטית יכול להיות מה שלבסוף ימסמס גם את ההזדמנות הזאת.

1. השכר: עובדי מערכת הבריאות בראש

לפני שמדברים על עולם העבודה החדש ועל ההתאמות שנדרשות מהמגזר הציבורי, אלה הנתונים ל־2019: במגזר הציבורי הועסקו 730 אלף עובדים. היקף הוצאות השכר הישיר עמדו על 194 מיליארד שקל, שהם 50% מתקציב המדינה. סכום זה עלה ביחס ל־2018 בעשרה מיליארד שקל, כלומר 5.2%. השכר החודשי הממוצע במגזר הציבורי עמד על 13.3 אלף שקל ברוטו, זאת לעומת שכר ממוצע של 10.8 אלף שקל במגזר הפרטי. במשרדי הממשלה השכר הממוצע עמד על 14.6 אלף שקל, והוא עלה ב־2.2% לעומת השנה הקודמת. מה יכול להסביר תגמול גבוה יותר במגזר הציבורי לעומת הפרטי? לא שעות העבודה כי במגזר הפרטי עבדו יותר שעות שבועיות (44.8 בממוצע לעומת 42.8 שעות במגזר הציבורי), אך מנגד יצוין שעובדי המגזר הציבורי בעלי ותק – שהוא רכיב תגמול – והשכלה גבוהים יותר.

עובדי מערכת הבריאות נמצאים בראש רשימת מקבלי השכר הציבורי, עם שכר חודשי ממוצע של 18,990 שקל לחודש, עלייה של 2.5% לעומת 2018. הרופאים מובילים עם שכר ממוצע של 37 אלף שקל למשרה מלאה. אחריהם נמצאים עובדי מערכת הביטחון עם שכר חודשי ממוצע של 18,261 שקל, עלייה של 2.8% לעומת 2018. עובדי מערכת החינוך משתכרים שכר חודשי של 13,688 שקל, עלייה של 1.4% לעומת השנה הקודמת. מספר המשרות במערכת הבריאות ובמערכת החינוך גדלו בקצב מהיר של 26% ו־35% בהתאמה, זאת לעומת עלייה בכלל המשרות במשק של 17%.

בבחינה מתחילת העשור, שכר עובדי מערכת הבריאות עלה ב־35%, במשרדי הממשלה עלה השכר ב־30% בכלל המשק ב־ 19%, כאשר המדד עלה באותה העת ב־8%. פערי השכר המגדריים נמוכים בממוצע במגזר הציבורי מאשר בכלל המשק, כאשר במערכת הבריאות הם הגבוהים ביותר עם פער של 27% לרעת הנשים, ובמערכת החינוך הפער הוא הנמוך ביותר ועומד על 6% לרעת הנשים. בכלל המשק הפער עומד על 32%.

במשרדי הממשלה עצמם 80% מהעובדים משתכרים שכר גבוה מהממוצע במשק, כאשר 13% מהעובדים משתכרים מעל ל־25 אלף שקל בחודש. הסיבה: דרג ניהולי רחב – בעוד שהדרג המינהלי מהווה 27% מכוח האדם במשרדי הממשלה, ותופס 22% מהוצאות השכר. הגיל הממוצע במשרדי הממשלה הוא 43 ושכר של 18,632 שקל, כאשר הגיל הממוצע של עובדים שאינם אקדמאים הוא 49, ושכרם הוא 13,865 שקל לחודש.

2. השפעת המשבר

צלילה לעומק למודל התעסוקה במגזר הציבורי מלמדת שהמרחק בינו לבין "עולם העבודה החדש", רב מאוד. כלומר, כאשר מנצלים את המשבר לשינוי עומק במגזר הציבורי, במקום לחשוב במונחים של הפחתת שכר, כדאי לחשוב על התאמת וחלוקת השכר מחדש. במגזר הפרטי החוק פשוט: כשרווחיות המעסיק נפגעת, השכר לעובדים יורד. במגזר הציבורי נדרשת לשם כך התערבות באמצעות צעדי מדיניות, ולכן בבחינה היסטורית ניכר שעל פי רוב הפחתות שכר במגזר הציבורי הן פועל יוצא של קיצוצים פיסקליים שנעשו לאחר משברים. כך היה בשנת 2003 – שנה בה היתה ירידה בהוצאות השכר במגזר הציבורי (שני מיליארד שקל בשנה למשך שנתיים). לעומת זאת למשבר הכלכלי של שנת 2008 לא היתה השפעה על השכר במגזר הציבורי. הממונה על השכר באוצר קובי בר נתן ציין אתמול שאנו צפויים לראות ירידה בהוצאות השכר במגזר הציבורי גם ב־2020 בעקבות המשבר, בעיקר כתוצאה מהוצאה של עובדים לימי חופש – ימים שבהם הם לא נהנים מתוספות שמשולמות על שכרם, ונאמדות בכ־20%–30% מהשכר. ירידה זו היא נקודתית, כפי שהיה ב־2003, אך באגף השכר באוצר מקווים להפוך מוסכמות שנשברו בתקופת הקורונה למשהו קבוע.

3. ותק הוא שם המשחק

אחת הסיבות לבחור במגזר הציבורי היא הביטחון התעסוקתי, לעתים גם על חשבון מיצוי יכולת ההשתכרות. לכן, לא מפליא שהוותק הממוצע במגזר הציבורי גבוה בצורה ניכרת מהמגזר הפרטי, ועומד על 12.6 שנים בציבורי לעומת 5 שנים בפרטי. שיעור התחלופה במגזר הציבורי עמד על 7% לעומת 23% במגזר הפרטי. המקום עם המוביליות הנמוכה ביותר והוותק הגבוה ביותר במגזר הציבורי הוא החברות הממשלתיות. כמו כן, עובדים ללא השכלה אקדמית הם אלו עם המוביליות הנמוכה ביותר מכל העובדים במערכת הציבורית. הסיכוי שעובד במגזר הציבורי יחליף עבודה הוא 50% מהסיכוי שעובד במגזר הפרטי, בעל מאפיינים דומים, יעשה זאת.

ישראל כץ, שר האוצר צילום מסך: לע"מ

השכר של עובדים שלא החליפו עבודה בגילאי 30–35 ונשארו במגזר הציבורי גבוה יותר משל אלו שהחליפו, אך בחינת ההישגים שלהם כמו ציוני בגרות ופסיכומטרי – מראה על ציונים נמוכים יותר. שכר העובדים ללא תואר אקדמי שנשארו במגזר הציבורי עולה עלייה ניכרת לעומת עובדים שעברו לשוק הפרטי: בקרב נשים קצב עליית השכר מהיר פי שניים (74% לעומת 33%) ויותר מפי שלושה אצל גברים (84% לעומת 25%). בנוגע לעובדים משכילים בעלי תואר שני ומעלה – אצל הגברים שכרם עולה במהירות אם הם עוברים למגזר הפרטי, אצל הנשים – העליה תהיה גבוהה יותר אם יישארו במגזר הציבורי. לכן, על פי הדו"ח, ניתן לראות גם שציון הפסיכומטרי הממוצע של העוזבים את המגזר הציבורי גבוה מזה של אלו שמתחילים לעבוד בו.

התגמול במגזר הציבורי נעשה לא על בסיס של כישורים או הצלחות או התאמה לתפקיד, אלא של ותק. הבעיה בתמרוץ על פי ותק שמוביל למוביליות נמוכה של עובדים הוא שקשה מאוד להצליח להחזיק מערכת יעילה והישגית, להביא כוח אדם איכותי מבחוץ וקשה גם להקצות עובד שלא מתאים לתפקידו – לתפקיד אחר.

4. החסמים: קשיחות ומודל תמרוץ לקוי

כדי להצליח להביא לשינוי, על הסכמי ההעסקה במגזר הציבורי להתגבר על כמה חסמים: הראשון, קשיחות בהעסקה. מנתוני סקר כוח אדם ל־2016 עולה שכ־3.5% מהעובדים במגזר הפרטי דיווחו שהפסיקו עבודתם באותה שנה לעומת 1.5% בלבד מהעובדים במגזר הציבורי. מבין העובדים שהפסיקו עבודתם בשנה זו, מספר המפוטרים במגזר הפרטי היה גבוה פי שלושה לעומת המגזר הציבורי. לאחר 5 שנות העסקה במגזר הציבורי יש קושי רב בפיטורי עובד שקיבל קביעות.

החסם השני הוא הטייס האוטומטי – עליית שכר שנגזרת מוותק ולא מביצועים. במגזר הציבורי והממשלתי השכר עולה בקצב קבוע ובלתי פוסק לאורך הקריירה. מנגד, במגזר הפרטי העלייה נבלמת לקראת גיל 40. נוסף על כך, הסכמי השכר הרוחביים במגזר הציבורי, הסכמי המסגרת והסכמים נוספים, ניתנים לכל העובדים ללא תלות בפריון העבודה ובביצועים. לפיכך, בגלל המגמה ה״אוטומטית״ לעלייה השנתית בשכר, עובדים לא צריכים לעבור בין תפקידים או מעסיקים כדי שמצבם ישתפר. מדו"ח של נציבות שירות המדינה עולה כי ציוני הערכות עובדים יורדים מהשנה החמישית לתפקיד. כך עלול להיווצר מצב שבו עובדים מתקדמים בשכר על אף שאינם מתקדמים מקצועית. חסמים נוספים קשורים למבנה מיושן של תגמול: תוספות שונות שמשתנות בין המעסיקים השונים במגזר הציבורי ויוצרות חוסר שקיפות ויכולת לאמוד כדאיות מעבר בין תפקידים שונים, היעדר תמריץ ללמידה והתפתחות לאורך הקריירה, וחוסר הלימה בין השכר לכישורים. ולמרות הכל גם אין שקט תעשייתי במגזר הציבורי: 67% מהעובדים במשרדי הממשלה נמצאים בסכסוך עבודה, כאשר כמחצית מסכסוכי העבודה נשארים פתוחים במשך שנתיים לפחות.