תוכנית לחינוך? מאמץ מיותר

את ההתנהלות הזו הבליט המכתב ששלחו חברי הצוות הבין־תחומי לילדים וקורונה של האוניברסיטה העברית והדסה לראש הממשלה בנימין נתניהו, בו תקפו את "סדר העדיפויות המעוות, לפיו אישור לטייק־אווי קודם לפתיחת מסגרות החינוך". לאורך כל המשבר לא נקבעה מדיניות שאומרת שהחנוך לפני הכל וגם לא נקבעה מדיניות אחרת.

למשרד החינוך אין תוכנית לשיקום מערכת החינוך אחרי הקורונה, כולל מניעת נשירה, צמצום פערים ומניעת דור אבוד. מהמשרד נמסר שוועדה שיושבת שם מכינה תוכנית כזו והיא תפרסם את מסקנותיה בקרוב. בהתחשב באפשרות שהתוכנית תדרוש לא מעט משאבים קיים חשש שלא ניתן יהיה לאשר אותה בתקופת בחירות. התוצאה תהיה שנתחיל לנסות למנוע נשירה מהלימודים ולצמצם פערים רק בשנת הלימודים הבאה.

תלמידים בכיתה (ארכיון) צילום: רויטרס

ראוי גם לשאול איך זה שסגר ממושך כל כך לא הניב תוכנית מסודרת ליציאה ממנו, ושאין נוסחה אחת קבועה שעל פי נתוניה נקבע בכל ישוב או שכונה מה יביא לפתיחת בית הספר של איזה שכבות חינוך. התשובה היא כנראה שבמשרדי החינוך והבריאות הבינו שחבל על המאמץ. כי בסוף השיקול העיקרי בהפעלת מערכת החינוך בקורונה הוא מלחמת ההישרדות של נתניהו. שוב ושוב נעשים ניסיונות להפעיל את מערכת החינוך בשיטת הרמזור. שוב ושוב זה לא קורה בגלל שנתניהו לא מעז להרגיז את המפלגות החרדיות.

במצב שבו ברור שלא יהיה רמזור ואם היה החרדים יפרו אותו, משרדי החינוך והבריאות מנהלים את המאבק בקורונה בבתי הספר כשיד אחת קשורה מאחור. אי אפשר ליישם מדיניות שמתגמלת על תחלואה נמוכה ואחוזי חיסון גבוהים, כשברור שהחרדים עשו מה שהם רוצים.

נתוני אונסקו מגלים שמערכת החינוך בישראל סגורה באופן מלא או חלקי כבר כמעט שנת לימודים שלמה. שיטת האקורדיון של כניסה ויציאה מסגרים נוראה לחינוך, אינה מאפשרת בעצם שום לימודים סדירים ואינה מקנה לילדים מינימום של יציבות. דווקא בגלל זה נראה שמי שתומך עכשיו בפתיחה מהירה של מערכת החינוך לא הבין שהמוטציה הבריטית שינתה את הכללים. אין שום טעם לפתוח את מערכת החינוך כדי לסגור שוב. מבצע החיסונים יוצר מצב שפתיחה הדרגתית עשויה לחסוך סגירה נוספת. אלא שכדי שזה יקרה דרושה ממשלה שתחיל את הריבונות ובעיקר את הרמזור גם על בני ברק וביתר עילית.