השאלות שלא נשאלו ב"עובדה" על משרד האוצר

המתח בין פקידים לבין פוליטיקאים מובנה במערכת הממשלית. הביורוקרטים רוצים יותר תקציב ותקנים למשרדם ובעקיפין רוצים יותר תגמולים חומריים. הם לא פעם עושים זאת תוך שמירת הידע שלהם קרוב לחזה ותוך מניפולציה שהם עושים אל מול הפוליטיקאי. הפוליטיקאי המעוניין למשול צריך אותם, אבל אם הם לא זורמים עם המדיניות שלו הוא נוקט בטקטיקות של ענישה והפחדה.

שאול מרידור התפטר באוגוסט 2020 וקרן טרנר אייל באוקטובר 2020. תוכנית 'עובדה' החליטה להביא את פרשת ההתפטרות שלהם לפני הבחירות. יש ריח של ניסיון לפזול לקהל שמעוניין להחליף את נתניהו אבל ריח מתנדף. הבעיה נשארת. והיא מחייבת הסדרה.

הדרג המקצועי כמו גם הדרג הפוליטי קיבלו בהלם את משבר הקורונה, את עוצמתו, את השלכותיו, ועימו את ההתמודדות לטיפולו בשיטת כיבוי השריפות, ללא תוכנית ארוכת טווח וללא מחשבה מעמיקה.

מרידור - ראש אגף תקציבים, ואסי מסינג – יועמ"ש המשרד, התרגלו למשול במשרד האוצר. זו היתה התרבות המינהלית והיתה להם אוטונומיה אפילו מול מנכ"ל האוצר ואפילו מול השר. טרנר (מנכ"לית) מינוי פוליטי שהוכיחה עצמה כמקצוענית, יישרה קו.

שאול מרידור וקרן טרנר אייל צילומים: אוראל כהן

בשגרה מורגלים פקידי האוצר לקדם את עבודתם בצורה מדידה, על פי הרגלי עבודה שנצרבו שנים בשיטת הממשל. תקצוב על פי הוצאות לפריט וריכוזיות תקציבית. הבקרה של חברי הכנסת אפסית בהעדר יכולת להתמודד מול פקידי האוצר והעדר משאבים מתאימים לחברי הכנסת. כשנערי האוצר ביקשו לקדם רפורמות הם עשו זאת דרך חוק ההסדרים. הפוליטיקאי שמח על הדיון עוקף ועדות הכנסת הייעודיות והזוג קיים משק בית משותף עם יסודות עמוקים.

שר האוצר ישראל כץ צילום מסך: לע"מ

שר האוצר ישראל כץ ביקש למשול. תארגנו לי הרבה כסף ומהר. בעבר אבל תוכניות לא היו בשלוף. הפקידים צריכים מקור תקציבי, סיבה הגיונית להוצאתו, והבטחה בת קיימא להחזרתו והכל בתקציב מדינה מאושר חוקית. הימים ימי קורונה. ממשלת האחדות מקרטעת. תקציב המדינה שהוא פוליטי לא מתאפשר. עגלת המדיניות של כ"ץ עוצרת.

כץ כינה את מרידור ומסינג בעלי אג'נדה. הוא כיוון לאג'נדת "רק לא ביבי" וכאן הוא טעה. לפקידי האוצר יש אג'נדה. אך היא מקצועית. הדרך להתמודד איתה היא לדבר בשיח שהם מבינים. בשנת 2009 נתניהו השתמש בשירותיו של אורי יוגב כיועץ חיצוני. זה עבד. כץ עבד לבד. שיח פוליטי התנגש בשיח מקצועי והתוצאה: מתח, חוסר אמון, השפלה, וחוסר יכולת לעבוד ביחד.

מאז ההתפטרות של מרידור וטרנר, הועברו עוד מילארדים למשק. תקציב מדינה התקדם בעצלתיים. פרופ' אמיר ירון נגיד בנק ישראל, אבי שמחון יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, ויהלי רוטנברג מ"מ החשב הכללי הסבירו כי השד לא כזה נורא וכי יחסית למדינות בעולם הגירעון הוא קטן ויחס חוב תוצר הוא 'הנורמלי החדש'.

תוכנית 'עובדה' היתה יותר מעניינת אם היתה דנה בשאלות שהיא לא שאלה. מי הגורם המקצועי שמקבל החלטות כלכליות במדינה? האם האוצר פועל לבדו? מה המקום של נגיד בנק ישראל, של המועצה הלאומית לכלכלה בתהליך קבלת ההחלטות? האם היו תוכניות מגירה? מדוע לא היו בשלוף? איך מבטיחים שכאלה תהיינה למשברים עתידים שיגיעו בעשור הבא? אולי אפילו לפני?

ציבור האזרחים והאזרחיות שמאזין רוב קשב מאבד אמון במערכת הכלכלית. גם כך הוא לא ממש מעניק ציונים גבוהים לביצועי הממשל. וזה לא טוב. יש להיערך מבעוד מועד. ועדות חקירה לא יעזרו.