ממשלת נתניהו בקרב ביצורים אחרון מול שומרי הסף

המציאות מצטיירת בדרך שהיא מצטלמת. יחס המשטרה לחרדים נצרב לתודעה בשתי תמונות קיצון. הראשונה, השוטר שבא לפזר תפילה המונית ומסיים בקידה עמוקה לאדמו"ר כשראשו המורכן מושט לליטוף הברכה. ובצד השני, רימוני ההלם, הירי והעוצמות שהופעלו השבוע בבני ברק.

הייתי רוצה להאמין שהתגובה הנפוצה היא איפשהו באמצע, בין שתי תמונות הקיצון האלה. אבל גם אחרי הצפייה בשתיהן, קשה שלא להעריך ולכבד את גודל המשימה הבלתי אפשרית שנטלה על עצמה המשטרה באירוע הקורונה. משימה שנוסחה בשיר "אינספקטור פיקח", של דני סנדרסון – "צריך לארגן את העם הפרוע, לשים אזיקים לטובת האומה". 

היועמ”ש אביחי מנדלבליט. כבר לא מרכין ראש צילום: אוראל כהן

והעם הפרוע לא כולל רק את החרדים. הוא משתרע על עוד אוכלוסיות. אחת מהן היא ממשלת ישראל. השוטר במקרה שלה הוא היועץ המשפטי לממשלה. הפעם המתפרעים הם נתניהו וחבר שריו. הם שזורקים את רימוני ההלם על השוטרים ומהצד השני, יש לציין, מנדלבליט כבר לא מרכין את ראשו ומשתחווה.

החזית האחרונה היא סיפור התוכנית הכלכלית. כמו שהרב קנייבסקי שם פס על נתניהו (מי אתה שתסגור לנו את הלימודים), נתניהו שם פס על מנדלבליט ועל בכירי האוצר ("לאן הגענו שפקידים יגידו מה וכמה").

עד כמה כפופה הממשלה לסמכות היועץ? לבירור השאלה הזו נחוץ קצת רקע. המסורת המשפטית בישראל היא שהיועץ המשפטי לממשלה הוא הסמכות לבחינת חוקיות החלטות הממשלה. החלטת היועץ מחייבת, כל עוד בג"ץ לא הפך אותה. עוצמת היועץ התגבשה בתקופות של מאיר שמגר ואהרן ברק כיועצים משפטיים ונשיאי בית המשפט העליון. ועל הכוח הזה החלו הפוליטיקאים לקרוא תגר. במאמציהם לפיצול התפקיד, במאמציהם להשתלט על המינוי לטובת יועץ מ”טעמם”, במאמציהם לדכא אקטיביזם ייעוצי בתחום הכלכלי (כמו המאבק במשנה הכלכלי ליועמ”ש דידי לחמן־מסר שביקשה לפקח על ההפרטות) ועוד.

שערוריה משולשת

המאמץ הזה עלה דרגה אצל שר המשפטים דניאל פרידמן שהיה הראשון לכנות את היועץ "פקיד" ועימת אותו עם שיח המשילות. המחלוקת העקרונית מגולמת בשאלה מהן גבולות הגזרה של הייעוץ המשפטי.

הגרסה המצמצמת של פרידמן היא שהגבול הוא לשון החוק. אסכולת ברק הציגה את הגרסה המרחיבה: הגבול הוא המשפט. ומה ההבדל בין חוק למשפט? החוק מוגבל ללשונו וניסוחו, והמשפט רחב יותר ומכיל את פסיקת בתי המשפט, את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ועוד.

נדגים את הוויכוח הזה על התוכנית הכלכלית שהוצגה שלשום. החוק, חוק יסוד: הממשלה, קובע את עקרון הרציפות החל על עבודת הממשלה היוצאת לפיו הפעילות השלטונית נמשכת כסדרה. אבל, המשפט — פסיקת בית המשפט העליון והנחיות היועץ — יצרו הגבלות של איפוק וריסון על פעילות ממשלה יוצאת וממשלת מעבר. הגבלות שנועדו למנוע ממנה להציב בפני הממשלה הבאה מינויים ומיזמים בלתי הפיכים.

ההגבלות נועדו ליצור איזון "בין החובה להבטיח יציבות והמשכיות שלטונית, לבין חובת השמירה על איפוק וריסון בהפעלת סמכויות שלטוניות, בתקופת מעבר".

סיפור התוכנית הכלכלית הוא שערורייה, אבל לא בהכרח מנקודת המבט של האיזון או האיפוק שמולם אולי ניצבת דחיפות בעת הזו. היא שערורייה כפולה ואף משולשת מהסיבות הבאות: ראשית, נתניהו סירב להעביר תקציב מדינה רק כדי לשרת את סדר היום האישי שלו. וכך, במקום תכנית כלכלית שמוגשת כדין במסגרת תקציב המדינה, הוא מציג תכנית של שוחד בחירות. שוב, כדי לשרת את סדר היום האישי שלו. כאן השערורייה מתחילה בעצם הפרת החוק – חוק יסודות התקציב – כשאין שוטר, יועץ, בג"ץ או רימוני הלם שיוכלו לאכוף עליו את החוק. לאי העברת התקציב יש סעיף בחוק העונשין — זוהי הפרת האמונים המובהקת ביותר.

חלקה השני של השערורייה הוא השקת תוכנית שמתעלמת מאנשי המקצוע, שמרסקת נוהלי עבודה ומסורת של קבלת החלטות מבוססות דיאלוג ונתונים. תוכנית שנדמית כשוחד בחירות לכל דבר.

הבעיה השלישית מתרחבת לצפצוף המתמשך על מעמדו של היועץ המשפטי כאוכף החוק והמשפט על הממשלה. והצפצוף הזה מתרחב לכל שדרות הממשלה. השר דוד אמסלם מנהל מלחמה מתמשכת להפקעת המינויים בחברות ממשלתיות מנבחרת הדירקטורים לנבחרת הליכוד. המלחמה הזו, שמצטרפת לתוכנית הכלכלית, שמצטרפת למלחמה של השר אמיר אוחנה נגד חיסון האסירים, מהדהדת את אותו המסר — אנחנו נבחרנו לשלוט, ואם הפקידים רוצים לנהל – שילכו לקלפי. ובעיקר מהדהד בה המאמץ לרסק את תדמיתו, מעמדו ואמינותו של היועץ המשפטי לממשלה. ולא רק כמי ש"גוזל" מהממשלה את משילותה, אלא גם כמי שהעז להאשים את ראש הממשלה בשחיתות.

מדיניות שמסריחה משוחד בחירות

השירות הציבורי בישראל נוצק במסורת הבריטית: א־פוליטי, א־מפלגתי שמגלם המשכיות, וגם מחויבות - לחוק, לתבניות מסודרות של קבלת החלטות ולכלל הציבור. בכך מובנה מתח אל מול ממשלה שמבקשת להגשים מדיניות, במיוחד בעת הזאת – מדיניות שמסריחה משוחד בחירות, ממניעים אישיים, או סתם מחלטורה ויהירות.

כל אלה נשענים על סיסמאות חלולות של משילות הגוליבר שמבקש לבתק את הכבלים שהפקידים־הגמדים שמו על ידיו. סיסמאות חלולות וגם שקריות, כי ממשלת נתניהו היא ממשלה יוצאת שאינה נהנית עוד מאמון הכנסת. שהרוב בכנסת הפיל אותה. וזו בדיוק הסיבה שמשילותה מוגבלת רק לצרכים החיוניים ביותר. לחיסונים, לתוכנית חירום כלכלית מושכלת ומפוקחת.

הממשלה והכנסת רשאיות לכרסם במעמדו של היועץ המשפטי. אבל ראוי שהדבר ייעשה בדיון ציבורי נרחב ומסודר, ובעיקר בידיים נקיות. ואגב כך, עליהן לקחת בחשבון נקודה חשובה ביותר. בכל דמוקרטיה מתוקנת בעולם יש מנגנון כלשהו שמטיל "איזונים ובלמים" על כוחו של השלטון. המנגנונים המוכרים הם פיצול הרשות המחוקקת לשני בתים, שיטה נשיאותית המחלקת את הכוח בין הרשות המבצעת למחוקקת, בחירות אזוריות, כפיפות לבתי דין בינלאומיים, לבית הדין האירופי לצדק, לנציבות האירופית.

בישראל, בגלל שליטת הממשלה בכנסת, מדובר למעשה בישות שלטונית אחת. לכן, ניתן לומר שאין על הממשלה כל מגבלה אמיתית, למעט בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה. לכן, גם אם נשמעות תלונות על היקף הפיקוח השיפוטי, על אקטיביזם ייעוצי, על מנדלבליט ודינה זילבר, על שאול מרידור וקרן טרנר – חשוב לזכור שבלעדיהם הממשלה כאן תעשה את כל מה שעולה על רוחה.

ובמציאות של ממשלת נתניהו מדובר ברוח רעה במיוחד. מדובר בממשלה שנלקחה כבת ערובה בידי מפלגה שנלקחה כבת ערובה בידי מנהיגה.

ועתה מבקשת התשלובת הזו לבטל את סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה. בדיוק כמו שהחרדים לא מכירים בסמכות הממשלה והמשטרה. השוטרים בפיהם הם “נאצים”, היועץ בפי השר אמסלם הוא “עבריין”.

ועל כך יהיו הבחירות הקרובות. לא “רק ביבי” מול “רק לא ביבי”, אלא גם על השאלה האם ישראל תעבור למודל של ממשלה ללא גבולות וללא מגבלות. התקשורת, ובעיקר המשפט, הם המחסומים היחידים שנותרו כאן. בלעדיהם, ישראל תהפוך רשמית לדיקטטורה.

לפני כשנה כתבתי כאן מאמר שכותרתו "בליכוד צריכים להכריע אם הם מפלגה או כנופיה" (25.3.20). עתה כשההכרעה נפלה, צריך להישמר שבעתיים מהמאמץ לחסל את השוטר היחיד שאמור לפקח על הכנופייה. וכשיגיעו ימים טובים יותר נחשוב איך צריך לפקח על השוטר הזה.