השתקת טראמפ: סממן מטריד למונופוליזם

הפלישה של אספסוף תומך טראמפ אל גבעת הקפיטול ניסחה את הנימוק האחרון להכתיר את טראמפ כסכנה לדמוקרטיה, ולא קשה להבין למה. תמונות של אנשים בתחפושות שמסתערים בכוח על אחד הסמלים הפוליטיים החשובים והאהובים במדינה אינן קלות לבליעה. בהתאם, הגינוי היה רחב ומקצה לקצה בסגנון ששמור רק לאירועי טרור: בעד או נגד המעשה, מבצעיו והמניעים שלהם, כמקשה אחת. 

אלא שההיסטוריה (בעיקר האמריקאית) מלמדת כי פירוש אירועים מסוג זה בצורה כה דיכוטומית, מביא לצמצום חירויות אזרחיות. כך קרה למשל אחרי הפיגוע בבית המשפט באוקלהומה סיטי ב־1995, בעקבותיו הרחיב ממשל קלינטון את גישתו למידע פרטי באינטרנט. בדיוק אותו הדבר התרחש לאחר פיגועי 11 בספטמבר ב־2001 והמלחמות שבאו בעקבותיהם, שהביאו לפרויקט מעקב אחר אזרחים חסר כל רסן, שנמשך מעל עשור. 

טראמפ על רקע הלוגו של טוויטר צילום: אתר TechCrunch איי פי

אבל אנחנו כבר לא בשנות התשעים, אז האינטרנט ואנחנו היינו תמימים כתינוקות. במציאות הנוכחית אנחנו רגילים לחיות באופן מקוון, עם ידיעה מפוכחת שמי ששולט בסדר היום באינטרנט ומבצע מעקבים שיטתיים הן ענקיות הטכנולוגיה. בהיפוך תפקידים מושלם, אותן חברות מיהרו לעשות את מה שהמדינה נוטה לעשות: הגיבו בקיצוניות מהירה וחטופה.

גוגל ואפל הכריזו שהן מסירות את הפלטפורמה Parler מחנויות האפליקציות שלהן וכך יישאר אלמלא יתחילו לצנזר תכנים. טוויטר השעתה לצמיתות את חשבונו הפרטי של טראמפ והתחילה לפקח על החשבון הרשמי של נשיא ארה"ב. פייסבוק השעתה את חשבונו "לפחות" עד שהקדנציה שלו תסתיים. הכל בבת אחת, בשלהי הקדנציה של טראמפ. כאילו הוא לא מחולל כבר שנים התססה וגזענות.

בשנים האחרונות גובר הלחץ הציבורי על תאגידים לגלות אחריות חברתית. אנחנו דוחקים בהם להפסיק לזהם את כדור הארץ, לשלם לעובדיהם שכר הוגן ולא להפלות בין אנשים. אפילו התחלנו לדרג את מידת האזרחיות הטובה שלהם באמצעות מדדי השקעה ייחודיים (ESG), שהפכו לדיווח חובה עבור כל מנהל נכסים שמכבד את עצמו. אפשר היה לומר שלדחוק ברשתות החברתיות "לנהל" את הדיבור שמתקיים בפלטפורמות שלהן זה חלק מאותה המגמה, אך גישה מסוג זו מתעלמת מהבדל מהותי אחד.

לא רק שהאפשרות להתבטאות היא חשובה מכדי להעניק את השליטה בה לחברות שעניינם הוא רק שורת הרווח, אלא חמור מכך, הן עושות זאת בזמן שהן מחזיקות בשליטה כמעט מונופוליסטית על השיח באינטרנט.

לאורך השנים פעלו חברות אלה באופן אנטי תחרותי מכוון כדי להשיג שליטה מוחלטת על הדיבור, כי דיבור שווה תוכן, תוכן שווה נתונים ונתונים שווים מודעות וכסף. הרשתות החברתיות רכשו חברות שאיימו עליהן ומחקו אותן, הפעילו מניפולציות כדי להגביר את אחיזתן בשוק, תיאמו אחת עם השנייה רמות מחירים והשקיעו עשרות מיליוני דולרים בלוביסטים כדי לוודא שהתנהלות זו תימשך ללא מפריע.

לכן, כשהחברות הללו מונעות משיקול הדעת והגחמה העסקית שלהן ומשעות משתמש או מונעות מאפליקציה להיות בחנות האפליקציות, אין למושעים ולמנודים אלטרנטיבות ממשיות. לא קיימות חנויות אפליקציות אחרות ללכת אליהן, אין פלטפורמות חברתיות באותו סדר גודל לנדוד אליהן.

תיאורטית, צמצום חירויות באופן כזה שמור באופן בלעדי למדינה. אבל אצלה לפחות יש מראית עין של הליך תקין ושקוף, קיומן של ערכאות שאליהן ניתן לפנות כדי לערער על החלטות, ונבחרי ציבור רבים שיכולים לאזן את הנטיות הקיצוניות אחד של השני, בזמן שמה שמונח לנגד עיניהם הוא (בתקווה) טובת הבוחרים שלהם.