הזינוק בשירותי הרפואה הפרטית מסכן את מערכת הבריאות

1. הדו”ח של משרד הבריאות על שירותי הרפואה הפרטיים שמספקות קופות החולים, מציג את נקודות החולשה של מערכת הבריאות הישראלית. נתוני הדו”ח מתייחסים לשב”ן - שירותי בריאות נוספים - שהם הביטוחים המשלימים שניתנים בתמורה לתשלום נוסף מעבר לשירותי הבסיס שכלולים בסל הבריאות הממשלתי.

הנתונים מאפשרים מבט מדויק על הזליגה הרחבה מהרפואה הציבורית לפרטית ועד כמה זליגה זו מהירה ומסוכנת. דווקא בימים שבהם מערכת הבריאות וקופות חולים זוכות להדים חיוביים בעקבות הדיווחים על ההצלחה של מבצע החיסונים - כדאי לשים לב לתמרורי האזהרה שמציף הדו”ח.

2. משנת 2003 עד 2019, ב־17 השנים האחרונות, גדל מספר המבוטחים בקופות החולים בישראל בכ־31%. לעומת זאת זינק מספר המבוטחים בתוכניות השב"ן ב־51%, כלומר, 20 נקודות יותר. ב־2019 הסתכמו הכנסות קופות החולים משירותי בריאות נוספים ב־4.8 מיליארד שקל, יותר מפי שניים לעומת ההכנסות עשור קודם לכן, אז הם הסתכמו ב־2.3 מיליארד שקל. “העלייה העקבית בשיעור המבוטחים שמבקשים להצטרף לתוכניות שב"ן עשויה להעיד על פער הולך וגדל בין ציפיות המבוטחים מסל שירותי הבריאות לבין הסל בפועל", מסכמים אנשי משרד הבריאות.

המשוואה ברורה: כאשר הממשלה מתקצבת את שירותי הבריאות, ההוצאה הפרטית עליהם קטנה בהתאם, ולהפך. על פי הדו”ח, התוכנית לקיצור תורים ברפואה הציבורית ולהסטת מימון פרטי לציבורי הובילה להתכווצות דמי החבר ששילמו מבוטחים בתוכניות שב”ן בהיקף שנתי של כ־846 מיליון שקל. התוכנית בוצעה בכמה פעימות בשנים 2012–2018. סעיף הניתוחים במימון תוכניות השב"ן צנח בכ־36% לעומת היקפו בשנת 2015, כשניתוחים אלה מומנו על ידי הסל הציבורי באמצעות תוספת תקציב של כמיליארד שקל בשנה.

במהלך העשור החולף נשאל ראש הממשלה בנימין נתניהו שוב ושוב האם יסכים להעלות את מס הבריאות כדי להוסיף שירותי בריאות לכלל הציבור, אך הוא מסרב בתוקף ומסביר ש"אין צורך" משום שהוא בוחן את תפוקות המערכת - תוחלת חיים ותחלואה, ולא את התשומות - תקציב. יש גם חלקים בציבור המסרבים להעלאת מס הבריאות אף שבפועל הם משלמים סכומים גבוהים יותר בדמות דמי החבר בשירותי הבריאות המשלימים של קופות החולים.

שר הבריאות יולי אדלשטיין. דרושה רפורמה מבנית צילום: נדב אבס

4. בסופו של דבר, קופות החולים מקבלות כל אזרח - חולה ובריא כאחד - תמורת אותה פרמיה, ולכן הבעיה המרכזית אינה הכסף שמשולם לקופות בגין שירותים משלימים שהם הלכה למעשה שירותי בריאות פרטיים, אלא לחברות הביטוח שמציעות גם הן ביטוחי בריאות פרטיים. על פי נתוני הלמ”ס, הסכום השנתי שמשולם בגין ביטוחים אלה כבר חצה את 6 מיליארד השקלים. כשמחברים לסכום זה את 5 מיליארד השקלים שמשלמים הישראלים לשירותי הבריאות המשלימים של הקופות, מגיעים לסכום כולל של 11 מיליארד שקל.

אחד הפרמטרים החשובים בביטוחי בריאות הוא ה"לוס ריישו" - כמה מהכסף שמשלם המבוטח מנותב למתן שירותים וכמה נשאר בקופת החברה כרווח. התשובה: בקופות עומד הנתון על 79%. הוא מטפס ל־88% במקרה של כללית, ורק במכבי־כסף ובלאומית־כסף הוא צונח לפחות מ־50%. השיעור בחברות הביטוח הפרטיות עומד תמיד על 40%. מתוך 100 שקל למשל ששולמו לחברת הביטוח, 40 שקל יחזרו בדמות שירותי בריאות והיתר יישאר כרווח בקופת החברה. הסיבה: חברות ביטוח פרטיות אינן ספקיות של שירותי בריאות, ויש להן מטרות רווח.

אלא שהדו”ח חושף נדבך נוסף באי־השוויון בין הקופות עצמן. שיעור הוצאות השיווק והפרסום מתוך ההכנסות שמניבים דמי החבר בביטוחים המשלימים כפול בקופות הקטנות לעומת הגדולות. במכבי ובכללית עומד שיעור ההוצאות שאינן שירותי בריאות בפועל על 12%. במאוחדת הוא קופץ ל־20%, ובלאומית מזנק ל־27%. נוכח נתונים אלה רק נותר לקוות כי אחרי משבר הקורונה, מקבלי ההחלטות יקדישו זמן לחשב מסלול מחדש ולגבש רפורמה אמיתית ומבנית במערכת הבריאות.