"בגידת הממסד מעמיקה את המשבר החברתי"

"אני לא נגד סגר ואני לא מכחישת קורונה. חליתי בעצמי ואני סובלת מפוסט קורונה פיזית עד עצם היום הזה. עדיין לא חזרתי לעצמי. אני עדות חיה למחלה, לסכנות של המחלה ולהשלכות הקשות שלה. אבל חייבים להבין מה המחיר של הצעדים האלו. חייבים להפעיל את הצעדים האלו בשום שכל, רק כשצריך, במתינות ובאופן שווה לכולם תוך מתן דוגמה אישית ובלי לזגזג. לעשות זאת אם יש צורך אבל באופן שמעניק לעם תקווה וכוח – ולא באופן שמחליש אותו". כך אומרת ל"כלכליסט" פרופ' זהבה סולומון, מומחית באפידמיולוגיה פסיכיאטרית ופוסט טראומה, כלת פרס ישראל (2009) וכלת פרס אמ"ת (2016).

סולומון, שמחקריה על טראומה נפשית נחשבים לפורצי דרך בתחום, הצטרפה כחברה למועצת החירום הציבורית למשבר הקורונה, ארגון שקם בשבועות האחרונים ומאגד בכירים במערכת הבריאות בישראל ביניהם רופאים, חוקרים ומדענים. ארגון זה מבקש להעביר מסר ברור: "לא לסגר נוסף; נדרש שינוי מיידי של אופן ההתנהלות מול המגיפה; הגיע הזמן שהציבור יידע את האמת המדעית".

אז מה הדיאגנוזה שלך?

"מסתכלים רק על העכשיו ועל המגיפה בלבד וזה לא נכון: חלק מהסיפור הוא הקורונה אבל יש חלק לא פחות חשוב והן התגובות הממסדיות לקורונה, לרבות הסגר. סגר כשלעצמו – על אף שהוא אמצעי שנדרש להפחית סיכון להדבקה – הוא חוויה לא נעימה בגלל אובדן של החופש האישי וההגבלה העצומה על חירויות הפרט שבמדינה דמוקרטית נתפסות כזכויות בסיסיות ביותר. הדבר מעלה תחושה של חוסר אונים. וזה מעבר לחשש על החיים עצמם, שלנו ושל היקרים לנו. אי הנוחות והפחדים עוברים תהליכים של החרפה בגלל אי הוודאות שעכשיו קצת ירדה בגלל החיסונים אבל עדיין קיימת".

פרופ' זהבה סולומון צילום: תומר אפלבאום באדיבות אוניברסיטת תל אביב

לדבריה, "אנו מתעלמים מההשלכות הפסיכולוגיות ארוכות הטווח של הסגר ומתרכזים בכאן ועכשיו. מעדיפים להסתכל על הטווח המיידי. סגר מהווה שבירת השגרה כי הוא יוצר מפל של אובדנים. אנו מתורגלים לשגרה שמעניקה לנו ביטחון וגבולות של מציאות. כעת הכל פרוץ: אתה אפילו לא יודע באיזה יום אתה חי. בנוסף, יש חסך של מגע פיזי שמאוד מקל על כל התחושות השליליות".

הסגר לא פוגע בכל שכבת גיל באותה צורה. עכשיו מדברים שוב על סגירה מוחלטת של מערכת החינוך.

"היעדר שגרה לא נוח למבוגרים אבל עבור ילדים זה הרסני. הרי אנו לא שולחים את הילדים לבית הספר רק כדי שילמדו אלא בגלל הפונקציה הפסיכולוגית שלו והיא להעניק ביטחון. כשאתה מוציא ילד מבית הספר אתה מפרק לו את הגבולות של הביטחון שלו. זו הסיבה שילדים אוהבים שמקריאים להם סיפורים גם 15 פעם: כי זה המוכר, זה נותן להם ביטחון. כאשר כל הגבולות האלו אינם, הילדים חשים פחד נוראי וזה יכול להתבטא ברגרסיה, קשיי שינה, התפרצויות זעם, התכנסות וזה גם יכול להגיע לדיכאון. במקרה שלהם, הם גם אינם מבינים מה זה קורונה או מה זה סגר, פשוט משהו במציאות שלהם מתפרק והם גם מרגישים שהמבוגרים בסביבם מתפרקים. הם ממש חשים חרדה קיומית נורא גדולה ולעיתים גם לא מדברים על זה".

"מחפשים שליטה כמו בפורטנייט"

אלו ששילמו את המחיר היקר הם המתבגרים כי לפחות הקטנים עוד זוכים להגיע לבית הספר.

"במקרה של גילאי ההתבגרות זה לא פחות גרוע כי הרשת החברתית מגדירה מי הם. כשאתה לוקח להם את בית הספר אתה בעצם פורם להם את גבולות הזהות של עצמם. התוצאה היא גם צריכה מופרזת של מסך. משחק הפורטנייט כה פופולרי בקרב מתבגרים כי הוא מעניק תחושת שליטה. הוא מאפשר להם לשלוט על המציאות במסך כי על המציאות האמיתית אין לך שליטה".

גם עבור קשישים מדובר בחוויה טראומטית, לא?

"המקרה של הקשישים הוא לא פחות חמור: מגעים חברתיים חשובים להם מאוד ואנו יודעים שמצבים של בידוד מאיצים תהליכי זקנה לרבות דמנציה. הסיטואציה הזו פשוט מחריפה תהליכים טבעיים שבימים כתיקונם היו לוקחים הרבה יותר זמן. קשישים סובלים ממילא ממחסור של מגע פיזי – כי לא נהוג לגעת בקשישים – עכשיו גם המעט שהיה – כמו ילדים ונכדים – גם אין".

בגלל המוטציה הבריטית דו"ח: "לקדם חיסונים ולהדק את הסגר - כדי שלא נהיה לונדון" אנשי מרכז המידע של אגף המודיעין של צה"ל קוראים לממשלה לנקוט סגר הדוק יותר, הכולל בדיקות, הסברה והגבלות מחמירות, ובהן הגבלות תנועה וסגירת מערכת החינוך בכל הארץ למספר שבועות, וביתר שאת ביישובים שבהם נמצאה כבר עדות להימצאות המוטציה אדריאן פילוט לכתבה המלאה 

אבל גם אנחנו המבוגרים סובלים...

"בוודאי. אצל מבוגרים זה יכול להיתרגם בפחד לצאת מהבית – כי אמרו לנו שהבית הוא המקום הבטוח היחיד – אבל גם תשישות, כעס, רגזנות, בעיות שינה, עצב, בלבול, הפרעות אכילה כגון אנורקסיה, בולימיה אך גם בינג' איטינג, עלייה בצריכה של אלכוהול, סמים וכמובן דיכאון שזינק. אנו בוחנים גם הרבה יותר נטייה לקטסטרופליזציה: מכפילים כל בעיה, רואים צל הרים כהרים. חוסר הוודאות והחרפת המצב הכלכלי רק מעצימים את אותה התחושה. ודווקא הדבר שמסייע לנו בתקופות האלו הופך לאסור: הלכידות החברתית, השיחות בעבודה עם הקולגות בדרך לקפה, המגעים היומיומיים הכי פשוטים, כל האינטראקציות האלו שמפוגגות את החרדות שלנו ועוזרות לנו כי אנו חיות חברתיות. המפגש הוא ליטוף רגשי, אפילו השאלה 'מה שלומך היום?'. אז את כל המסגרות האלו שמחזיקות אותנו – הסגר ממוטט. הבדידות גם מייצרת מחלות. אנו יודעים כי תמיכה חברתית מצמצמת את ההשפעות המזיקות של לחץ וסטרס. עשיתי הרבה מחקרים על הצבא וחיילים וגילינו שביחידות עם לכידות חברתית גבוהה ומנהיגות חזקה נרשמו פחות תופעות של הלם קרב. הלכידות החברתית היא ממש משאב, משאבים חברתיים מתורגמים למשאבים נפשיים. אנו גם יודעים שבקרב בעלי רשת חברתית חזקה, כגון משפחה וחברים, שיעורי התמותה והתחלואה יותר נמוכים, לבטח כאשר מדובר במחלות פסיכולוגיות. יש קבוצה נוספת שכל התופעות הללו מקבלות אצלה משנה תוקף: אלו שנפגעו כלכלית. כאן ישנן גם החרדות לעתיד: מה יקרה איתי ועם המשפחה שלי?"

שישות ממתינות לחיסון באיכילוב צילום: אביגיל עוזי

הטראומה הנפשית יכולה להיתרגם לתחלואה פיזית?

"אנו יודעים שאותן תופעות גורמות להחלשה של מערכת החיסון ועלייה בתחלואה פיזית. הבידוד והחרדה הופכים אותנו ליותר פגיעים למחלות. מה עוד שהרבה אנשים נמנעו מלהגיע לטיפול כאשר יש כאן כלים שלובים והלחץ הזה יתורגם לעלייה בתחלואה, גם פיזית וגם נפשית. לא כל האנשים פגועים באותה מידה כאשר הכי פגיעים הם הילדים, הקשישים, הנשים, ובני מיעוטים. ככלל, יש הרבה פחות טולרנטיות ל'אחר'. כמובן שבעלי ההכנסות הנמוכות יותר פגיעים: שיעורי התמותה והתחלואה גבוהים יותר אצל עניים. יש קשר ישיר בין הון כלכלי וחברתי לבין מצב בריאותי ותוחלת חיים".

סולומון מוסיפה כי גם האלימות בתוך המשפחה הפכה לאירוע פוסט טראומה קלאסי: "זה בעיקר במשפחה. אתה כבר רואה את מערכות הרווחה מדווחות על עלייה מטורפת. בעבודות שעשינו ב־1993 אחרי מלחמת המפרץ, ראינו שהיתה עלייה מטורפת של רצח נשים על ידי בני זוגן. הרבה מהזעם הכבוש – או שמתפרץ בצורה של דיכאון או כלפי האנשים הכי קרובים בצורה של אלימות. ככלל, האלימות מופנית תמיד כלפי האנשים הכי חלשים בחברה: נשים, ילדים, בני מיעוטים. הבית שאמור להיות מקלט הופך למקום מפחיד ומסוכן".

אלא שסולומון מעלה גם נקודה נוספת בהקשר של הבדידות והקורונה: לא רק שאין תמיכה מהחברים, מהקולגות בעבודה ומהמשפחה המורחבת, אלא שבנוסף אין לציבור תמיכה מהמנהיגים שלו.

"לצד ההרגשה של התפוררות חברתית ישנה ההרגשה שהמנהיגות שלנו לא שם בשבילנו, דבר שרק גורם ללחץ חזק יותר. כשיש לך מפקד שאתה סומך עליו, אתה מרגיש בטוח. המחקרים מראים כי ביחידות שיש פיקוד טוב ומהימן, יש פחות הלומי קרב. ראינו במקרה שלנו מצב שההנהגה של המדינה שלנו מתפוררת, כל אחד מושך לכיוון אחר, יש ספקות האם טובתנו לנגד עיניהם. אנו לא מצליחים להבין האם הסגר הזה הוא בעדנו או לא. האם הוא סגר פוליטי? האם הוא נחוץ? לכן יש כל כך הרבה ויכוחים כי לא ברור לנו מה נכון וזה פוגע ברקמה החברתית הכי עדינה וכמובן באמון האנשים.

"ראינו את זה בפסח שעבר: אנשים סבלו לבד בליל הסדר אבל ראש הממשלה מבלה עם בניו. מה זה אומר? אולי שאין לנו אבא גדול שדואג לנו. זה סודק מאוד את מידת האמון במי שאמור להוביל אותנו וזה מגדיל את החרדה גם לגבי דברים אחרים ופעולות אחרות שהמדינה נוקטת בהן. זה יוצר תחושה של Institutional betrayal – בגידה מוסדית או ממסדית וזה מעמיק עוד יותר את הבדידות כי אנו תוהים על מי אנו יכולים לסמוך באירוע הזה. לא בכדי היו המון בדיחות סביב השאלה האם החיסון שקיבל נתניהו היה אמיתי או לא. מדוע זה קרה? כי הוא עשה פסח אחר. חוסר האמון בממסד מהווה גורם לחץ נוסף מעבר לקורונה עצמה. יש כאן שורה ארוכה של השלכות נפשיות אבל גם זה זולג לתחום הכלכלי".

מה משרד הבריאות היה יכול לעשות ולא עושה?

"המשרד יכול היה לצאת במסע הסברה רחב מה כן כדאי לעשות כדי לפוגג את כל המתחים האלו, בדיוק כמו שעשה קמפיין רחב על החיסון. ממש 'ערכה' איך להתמודד עם כל התופעה הזו וזה יכול להיעשות באמצעים זולים יחסית, כאלה שיכולים למנוע נזקים חברתיים עתידיים ואף לחסוך עלויות כלכליות רבות אחרי הקורונה. יש הרבה מה לעשות בהקשר הזה וחבל שלא נעשה כי היו לא מעט אנשים במדינה שהיו מכינים את כל החומרים גם בחינם. משרד הבריאות יכול לקחת תפקיד מנהיגותי בהדרכת אורח חיים בריא יותר והענקת כלים לחיים טובים יותר שיכולים לחסוך המון כסף לתקציב הבריאות והוצאות טיפול מאוחר יותר. לדוגמה, בסינגפור יש פרסומת ממומנת ובה שואלים: 'האם חיבקת את הילד שלך היום?' אז הישראלים מגחכים על האנשים האלו, ועל השיטות האלו. אבל אפשר ליצור תהליך של למידה. אני לא מציעה לקחת את כל המשטר שם. אבל כן ללמוד מאותן מדינות. יש דברים טובים שיכולים לחסוך הרבה כסף".

אפרופו כסף, לכל התופעות שציינת קודם יש גם השלכות כלכליות, זה לא רק סגירת מלונות ואולמות.

"אם יש הרבה אנשים מדוכאים או בפוסט טראומה, זה פוגע באופן ישיר ומיידי בתפקוד ובפריון של אותם אנשים במשק. אם הם עובדים פחות טוב והם פחות מרוכזים או פחות ישנים, או חלה העמקה בהיעדרות מעבודה, הם לא רק שעלולים לסכן את עצמם בענפים מסוימים – כולל המעסיק שלהם – אלא שיש כאן פגיעה ברורה ואף משמעותית בתפוקה שיורדת. מחקרים בדקו כמה כסף עולה למשק האמריקני פוסט טראומה, והתשובה היא חד משמעית: המון".

תלמידים בכיתה צילום: יריב כץ

גם גירושים עולים המון כסף ויש הערכה כי הסגר הזה ירסק כמה משפחות. את שותפה לעמדה הזו?

"גירושים זו גם תופעה פוסט טראומטית, למרות שאחרי מלחמות, כמו במלחמת יום הכיפורים, אנו דווקא רואים גל של ילודה כי ילדים זה התקווה לעתיד. אבל לגמרי ברור שהחיים הרגילים מאפשרים לנו חופש ופעילויות שונות שלא עושים אותן עם בן/בת זוג. הסגר הופך למעין כלא כפוי והרבה מתחים עולים. אז על מי אתה מוציא את זה? על הבן אדם הכי קרוב לליבך. במצמים האלו רואים את בן/בת הזוג בסיטואציות פחות נעימות ולכן אנו שומעים ביטויים כמו 'הוא רואה טלוויזיה כל הזמן' או 'היא אוכלת כל הזמן'. הסיטואציה הזו מייצרת מתח ולא כל מערכת יחסים זוגית יודעת לפרק את המתח הזה".

"הקרבה החברתית מושרשת עמוק"

נחזור לעצמנו מתישהו? נשוב לצאת, לטייל, להתנשק ולהתחבק?

"חברות בעולם נבדלות בריחוק החברתי שהן נוקטות: הריחוק החברתי ה'רגיל' בדנמרק לדוגמה, גבוה מזה של דרום אמריקה כידוע לך. אנו רואים כעת אנשים שנפגשים ושואלים: האם אפשר לנשק או לא? האם לחבק או לא? המצב הנוכחי מעלה שאלות כאלו. בתקופה הראשונה אחרי הקורונה יהיה עוד ריחוק. אבל בטווח הבינוני נחזור למה שהיינו. נחזור להתחבק ולהתנשק. בטווח הקצר – שנה ושנתיים – זה עוד יהיה, אבל הרגלי הקרבה החברתית מושרשים עמוק בתוכנו והם לא משתנים בטווח הארוך. לגבי טיולים אני יכולה להגיד לך שכל הקשישים ממתינים לדרכון ירוק כדי לטייל בארץ ובעולם. האנשים נוטים לשוב להרגלים ולדפוסים הקודמים אם לא מתרחשת קטסרטופה קיצונית וממושכת. נשוב לפאבים ולמסעדות. זה רק עניין של זמן".