הוועדה לבחירת שופטים: המהלך של נתניהו נכשל, הפעם

"מה שבע, מה כמה?" מהמערכון של הגשש, הפך היום יעד פרשני של עו"ד לאה רקובר, היועצת המשפטית של משרד המשפטים. רקובר נדרשה לשאלה האם הוועדה לבחירת שופטים יכולה לפעול עם שישה חברים בלבד בישיבה. 

החוק קובע ש"הועדה רשאית לפעול אף אם פחת מספר חבריה, כל עוד לא פחת משבעה". רקובר, לשאלה "מה שבע", השיבה שהכוונה היא לחברים מכהנים. כלומר, הוועדה תשותק רק אם יש בה פחות משבעה חברים מכהנים. ולשאלת ההמשך "מה כמה", השיבה רקובר "כי הוועדה יכלה לקבל החלטותיה בכל מספר שהוא של חבריה, ובלבד שהיה רוב בהצבעותיה". כלומר אין קוורום – חובת נוכחות – שהוועדה מחוייבת בו. מלבד בחירת שופט לבית המשפט העליון שמינוי מחייב לפחות שבעה קולות.

עמית איסמן. ימחלו לו על התבטאויות עבר, לאחרים פחות	צילום: באדיבות דוברות משרד המשפטים

החברות מירי רגב ואוסנת הילה מארק הודיעו שיחרימו את הישיבה, ומספר המשתתפים ירד לשבעה מתוך תשעת החברים. חצי שעה לפני כינוס הישיבה, שכנעו השתיים את צביקה האוזר להצטרף לחרם. להן היו סיבות משלהן: השופט הערבי עבאס עאסי. להאוזר היה את עו"ד שלומי אברמזון שהוועדה החליטה שלא למנותו.

שר המשפטים אבי ניסנקורן פנה לרקובר וזו הכשירה את התכנסות הוועדה. רקובר, חשוב לציין, זכתה בזמנו לשבחים מפליגים של שר המשפטים דאז אמיר אוחנה שאמר עליה: "היא עושה עבודה מצוינת ונאמנה, ועושה מה שיועמ"ש צריך לעשות - עוזרת לשר לקדם את המדיניות שלו. לא המדיניות של היועץ, של השר".

נו, אז עכשיו שר המשפטים הוא ניסנקורן ורקובר נותרה עקבית בסיוע לקדם את מדיניות השר. לאוחנה לא נותר אלא לשבח גם הפעם. וכך גם יו"ר הכנסת. יריב לוין התנפל כדרכו על שופטי העליון והתעלם מתרומתה של רקובר. ולמה? כי גם הוא, כאוחנה, יודע להוקיר את פועלה.

בזמנו, היא הכשירה עבורו את חוק הג'ובים - "החוק לשיפור הליכי האיוש של משרות בכירות" - שהגישו לוין ואיילת שקד לחיזוק מעמדם של השרים בתהליכי מינוי בכירים בשירות המדינה.

מירי רגב ואוסנת הילה מארק. נציגות נתניהו בוועדה לבחירת שופטים כשלו הפעם צילום: אבי מועלם, עטא עוויסאת

ממארק ורגב זה היה צפוי. הן רואות עצמן כחברות הוועדה לטיהור המערכת מבוגדים ואנטי ציונים. נתניהו שלח אותן לשם כדי לאותת למועמדים לשיפוט - בעיקר לעליון, ולשופטיו במחוזי בירושלים שיבקשו להתקדם לשם - שהם יפגשו אותו לא רק באולם, אלא גם בוועדה. הבעיה היא שכחול־לבן הפקיעה מידיו את השליטה בוועדה. וכמו שקואליציית שקד–נווה שלטה בה, שולטת בה היום קואליציית ניסנקורן–עליון–לשכה. נתניהו, באמצעות באות כוחו מארק ורגב, נותר במיעוט. המלחמה על ה"עאסי" הסתיימה לעת הזו בכישלון.

האוזר הצטרף למיעוט הרעשני ויצר את הבעיה הפרשנית לחוק. המהלך שלו הוא ילדותי ופוליטי. ילדותי, כי אתה לא אמור לשבור את הכלים אם לא מקבלים את עמדתך. פוליטי, כי זו הזדמנות טובה לקבל תשואות מהקן הבא שבו הוא מבקש להטיל את ביציו - ימינה או הליכוד.

העתירה שהוגשה לבג"ץ היא בעקיפין גם נגד נציגי העליון בוועדה, אסתר חיות, חנן מלצר וניל הנדל. נכון שהם מפעילים בה סמכות מנהלית בלבד ולא שיפוטית, ויו"ר הוועדה הוא שר המשפטים ולא נשיאת העליון, ועדיין קשה לראות את בג"ץ פוסק נגד הוועדה שמגובה בחוות הדעת של היועמ"שית של משרד המשפטים. מאידך, פנייה של רגב ומארק לבג"ץ מבטאת ומחזקת את האמון הרב שהן רוחשות לבית המשפט העליון. אך אל דאגה - אם התוצאה לא תהיה לרוחן, הן תתהפכנה מיד נגדו. כמו "הסטיק" בדימוי החביב על רגב.

המינוי של עמית איסמן והאכיפה הבררנית

בשולי הסערה סביב מינוי עו"ד עמית איסמן לפרקליט המדינה, מוצפת סוגיה רחבה הרבה יותר. מאז שבית המשפט העליון יצר, בפרשת יוסי גנוסר, את מתווה הפסילות לשירות ציבורי, גם כשהנפסל לא הואשם ולא הורשע בדבר, נוצר כאוס שמתחולל כמעט בכל מינוי בכיר.

אבחנה ברורה מזדקרת בין שתי קבוצות. בכל פעם שדבק פגם כלשהו בבכירי מערכת המשפט, הוא מגוהץ בזריזות כמשהו זניח שניתן לדלג עליו. בין הדוגמאות: יורם דנציגר, משה לדור, אביחי מנדלבליט, ליאת בן ארי, עמית איסמן. ואילו כשמדובר באחרים, הפגם מחייב פסילה. דוגמאות: יוסי גנוסר, יואל לביא, יואב גלנט, יעקב פרנקל, גל הירש.

וזה בגלל שהסטנדרטים מעורפלים, בגלל שהמקרים אינם זהים. ובכל זאת, ניתן לראות בחלוקה הברורה הזו סוג של אכיפה בררנית. גם אם חטאיהם של הלא־משפטנים כבדים מאלה של המשפטנים, סימן השאלה בהחלט מטריד.

אם איסמן יתמנה לבסוף, יש לקוות שייפתח דף חדש של התבוננות מפוכחת ושקולה יותר על כל "נפסלי" השירות הציבורי, גם אלה שלא מיועדים לצמרת המשפט.