לא נחזור להיות אסירים בביתנו!

היום, ה-1 באוקטובר מצוין יום הקשיש הבינלאומי. לא הרבה יודעים זאת ולא להרבה אכפת. "זְקֵנִים: זֶה הַמִּגְזָר שֶׁעַל פִּי מַצָּבוֹ אֶפְשָׁר לָדַעַת אִם לַחֶבְרָה יֵשׁ רַק עָבָר אוֹ גַּם עָתִיד", כתב יהושע סובול. אך לפי טיפולה המחפיר של הממשלה בקשישים בתקופת משבר הקורונה, נראה שאותו עתיד עליו דיבר סובול, לוט בערפל. מבין שרשרת המחדלים לאורך המשבר, אחד החמורים שבהם היה נסיונה של הממשלה לכרוך את כל בני הגיל השלישי בחבילה אחת, בלי להבחין בין בתי אבות רגילים, גריאטריים וסיעודיים לבין דיור מוגן בהם קשישים רבים הם עצמאיים. במקום לספק פתרונות המתחשבים בכל סקטור ובצרכיו הפרטניים, נקטה הממשלה בפתרון הפשוט – לכלוא את כל הקשישים בבתים, למנוע מהם לצאת לטיפולים רפואיים או לקנות מצרכים, ומבלי לראות את משפחותיהם במשך חודשים. את הקשישים שלא הרגה הקורונה, הרגה או דרדרה הבדידות.

קשיש בדיור מוגן (ארכיון) צילום: אביגיל עוזי

וחמורה לא פחות, היא התנהלותה הפטרנליסטית של הממשלה כלפי הקשישים, כאילו היו חוסים או ילדים, שאינם ראויים להשתלב במוקדי קבלת ההחלטות בנוגע לעתידם. הדבר אינו מפתיע לאור הדרת הקשישים לאורך שנים מהזירה הפוליטית. מעטים זוכרים את מפלגת הגמלאים בראשות רפי איתן שגרפה בכנסת ה-17 (2006) שבעה מנדטים והחזיקה בראשות ועדת העבודה והרווחה, בתיק הבריאות ובתיק לענייני גמלאים כמשרד עצמאי (שקודם רבות בהמשך ע"י אורי אורבך). איפה היינו אז ואיפה אנחנו היום? אמנם קיימים עדיין מספר צדיקים בסדום, כדוגמת מירב כהן, השרה לשוויון חברתי, הפועלת רבות למען הקשישים, וח"כ טלי פלוסקוב שכבר בכנסת ה-20 הצליחה להפיק את דו"ח הוועדה המשותפת לבניית תכנית-אב לאומית בתחום הזקנה, ומי מתייחס לזה? גם 'מטה מגן אבות ואימהות' שהוקם עבורנו תלוי בממונים שמעליו, שאינם ממהרים לאשר המלצותיו. ברור שאם לא נדאג לעצמנו איש לא ידאג לנו. עד כמה שהמחשבה מזעזעת, אולי לא שווה לפוליטיקאים להשקיע בציבור שלאור משבר הקורונה, רובו כבר לא יהיה כאן כדי להצביע בבחירות הבאות?

מתי כן דואגים לנו, כביכול? כאשר פוחדים שאנחנו נמוטט את מערכת הבריאות? האם אתם חרדים לבריאותנו או שמא לבריאותכם? מהימים הרחוקים בהם סימלו הקשישים נסיון חיים, ידע וחוכמה, ימים בהם כיבדו את הדור הותיק כ"בוני המדינה", הפכנו לנטל על החברה. ברגע שאנו הקשישים הבנו את גודל הסכנה ואת מקור הבעיה, למדנו מהר מאוד לשמור ולהישמר. כל אלו, לא הפריעו לממשלה "להעניש" בסגר דווקא אותנו. לעומתנו, ה"צעירים" המשיכו לחיות כאילו הכול כרגיל, במחשבה כנראה ש"לנו זה לא יקרה", ו"אם יקרה נעבור את זה בקלות". מסיבות, הילולות, חתונות. כך אתם דואגים לסבא ולסבתא?

גם ברמת הטיפול הרפואי מקשה עלינו המדינה להגן על עצמנו. לאחרונה עתרה עמותת דיירי הדיור המוגן לבג"ץ, סביב מחדל רפואי חמור המסכן את חייהם של אלפי קשישים. בעיצומו של משבר הקורונה, מרפאות הדיור המוגן אינן יכולות לעיתים לטפל בדיירים, הנאלצים לצאת מהבתים ולפנות לסניפי קופת החולים, למרות שמדובר בסכנת חיים, כי קופות החולים מסרבות כבר מספר שנים להיענות לבקשותינו לקשר את הרשומות הרפואיות של הבתים עם אלה בקופות. למרבה האבסורד, קיבל בג"ץ את בקשת משרד הבריאות לטפל בסוגיה בתום משבר הקורונה. הבנתם את ההיגיון? כי אנחנו לא. מתי יש לטפל בסוגיה אם לא כאן ועכשיו?!

והנה הגענו ל-1 באוקטובר, יום הקשיש הבינלאומי, כשמאחורינו כבר שבעה חודשים של פרישות מלאה או חלקית מהחיים הרגילים, ממגע עם החברה בכלל ועם בני המשפחה בפרט. ביום הזה אנחנו רוצים להזכיר לממשלה שאפשר גם אחרת. בגל הראשון נאנקנו גם אנו, בבתי הדיור המוגן, תחת עול הסגר הנוקשה, ומאז חיים בחרדה שמא הסנקציות שהוטלו עלינו ישובו. אך הפעם אנו מנוסים ונחושים יותר – איננו נותנים למחדלי העבר לחזור על עצמם. לא ניתן לממשלה להחזיק אותנו שוב כבני ערובה, כאסירים בתוך ביתנו.

הכותבת היא יו"ר עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל