"אם תקנות הקורונה ימשיכו לבוא בלי הסבר, לא יקבלו אותן"

כיצד הגיב הציבור להנחיות עם פרוץ המגפה?

“בתחילה היתה מוכנות בציבור לקבל הנחיות של גורמים רשמיים. בחודש מרץ היה ציות, הציבור שינה את ההתנהגות באופן מדהים:סדר פסח זו דוגמה חסרת תקדים של שינוי התנהגות מושרשת בעקבות משבר. חלק מהמוכנות של הציבור באה מהתפיסה שאומרת: ‘אני כרגע מאמין למה שאומרים לי, וההחלטות מתקבלות על בסיס מדע או אינטרסים חשובים’”.

אבל כבר בגל הראשון שמענו הרבה ביקורת על המדיניות וההחלטות.

“זה לא שכולם הסכימו. יש אנשים שכבר בהתחלה ההנחיות נראו להם מוגזמות. אבל היה שינוי התנהגות, גם אם אנשים לא הסכימו הם נענו להוראות. חלק מזה, אני מאמינה, נבע מחרדה. בתהליכי שכנוע יש מצבים שנקראים Fear Appeals, פניות שמבוססות על פחד. בתחילה התשדירים על הקורונה דיברו על אלפי מונשמים, ושמערכת הבריאות תקרוס. להפחיד אנשים יכול להיות מאוד יעיל, אבל יש לזה תנאים: האיום חייב להיות חמור, אנשים צריכים להבין שזה משפיע עליהם באופן אישי, שמה שמציעים לעשות יעיל כדי להפחית את הסיכון שלהם, ושכולנו בתוך זה. בהתחלה זה הצליח כי הציבור השתכנע. אבל מה? שכנוע זה תהליך שבו אם האלמנטים של התסריט מתרופפים, האדם שואל שאלות וחושב מחדש אם הוא מאמין במה שאומרים לו, וזה משפיע על ההחלטות שלו”.

ד"ר נחמה לואיס פרסקי, חוקרת תקשורת בריאות באוניברסיטת חיפה צילום: גיל נחושתן

איזה אלמנטים התרופפו?

“האלמנט הראשון הוא חומרת המגפה. די מהר התגלה שהגורמים הרשמיים נקטו בתגובת יתר. הבינו שהמחלה לא משפיעה באופן חמור על אוכלוסיות שאינן בגיל 80 ויותר עם מחלות רקע. אני לא רופאה ולא מדברת על מה הנגיף עושה בפועל, אלא על איך אנשים תפסו את השפעתו ואת הסיכון הגלום בו. הציבור ראה שהמציאות סותרת את הערכות הסיכון שהתפרסמו. טוקבקים הם מדד טוב להלך הרוח הציבורי. חודש לאחר התפרצות המגפה פורסם מאמר עם המספר והגילים של מתי הקורונה. המגיבים כעסו: ‘אמרו לנו שזה פוגע בכולם, אבל זה רק בני 90, ומעט אנשים’. הציבור חשב שמה שנאמר לו אולי לא היה נכון”.

האופן שבו מתנהגת ההנהגה גם השפיע?

“היתה גם בעיה של דוגמה אישית — אמרו לנו מה לעשות ועשו בעצמם דברים אחרים. ואז גם העניין של מה אומרים לנו לעשות התרופף. ניקח את העניין של ההיתר לצאת לרדיוס של 100 מטר מהבית: הציבור מוכן לציית להנחיה כזאת במידה שהוא מבין את ההיגיון מאחוריה. התקבלו כל מיני החלטות לגבי מה מותר ומה אסור שנראו לא רציונליות. למשל: בתי כנסת כן ומסעדות לא, בריכה במלון כן ובריכות ציבוריות לא. הציבור מסתכל על זה ומזהה סתירה פנימית. ואז הוא מבין שאולי הוא צריך לקבל החלטות באופן עצמאי. פתאום נראה שמה שאומרים לו הוא לא נטו לטובת הציבור ועל בסיס מדעי אמפירי”.

בחודש האחרון נראה שהמצב רק החריף, על רקע התנהלות הממשלה סביב המסעדות והקניונים.

"הציבור מתארגן בקבוצות האינטרס שלו מול ההגבלות, במיוחד אם זה קורה בהתרעת אפס, כמו שהיה עם המסעדות. הציבור קולט שזה לא סביר. המהלך אפילו מקבל סוג של תמיכה בציבור כי הוא כבר לא מוכן לספוג משהו שנראה לו לא הגיוני".

עם זאת, מינו את פרופ' רוני גמזו לפרויקטור ונראה שהוא עושה את הדברים הנכונים: לא מפחיד, ומבטל מגבלות נטולות היגיון.

"זה צעד חיובי. מי שעומד בחזית צריך להיות מישהו שהציבור מוכן להאמין לו, מומחה שנתפס כמבין עניין. זה יכול להשפיע לטובה גם על המצב שנוצר, שבו הציבור כבר לא מוכן לקבל גזרות. כרגע הציבור מתנהג כמו נער מרדן, וכל עוד החוקים מגיעים מלמעלה ללא הסבר תהיה תגובת נגד.. צריךמישהו שלא רק מנחית הוראות אלא מסביר ובונה אמון. ועכשיו מתחילים להסביר את השיקולים מאחורי החלטות".

אבל אז מדרדרים את המצב כמו הסיפור סביב פתיחת הקניונים בסוף השבוע, שנפל בגלל שיקולים פוליטיים.

"נכון. גמזו מנסה לקדם מהלך נכון ונתקל בקשיים פוליטיים ובירוקרטיים. זו הממשלה ואלו הקבוצות שיש בחברה, והוא חייב לנווט את הדבר הזה ביחס להשפעות החיצוניות. אין מישהו שיכול לקבל החלטה בלי להתחשב בדברים האלו".

כמה השפעה יש לאזרח?

"בתחום של כלכלה ובריאות יש כיום מעבר ממודל של צרכן שהוא בעל פחות כוח למודל של צרכן בעל כוח. פתאום אדם מרגיש שהוא יכול לקבל החלטות בנוגע ליומיום שלו: איך לחסוך לפנסיה, לנהל משא ומתן על שכר, מתי ואיך לקבל טיפול רפואי. בימינו אדם יושב מול האינטרנט, מחפש מידע ועל בסיסו מרגיש שהוא יכול ומסוגל לקבל החלטות לעצמו".

איפה זה התבטא בקורונה?

"למשל, בנושא של מסכות. אם אני מחפשת מידע במקומות שאני חושבת שהם אמינים ומוצאת אינפורמציה ששוללת את היעילות של מסכות, אני יכולה להשתכנע מזה ולהסיק שלא צריך. ואם בערב אני רואה תשדיר עם מידע אחר, אני אתן יותר משקל למידע שאני מצאתי בעצמי. כרגע, אנחנו במקום שבו כל אדם מנסה להבין בעצמו מה הוא יכול וחושב שנכון לעשות. גם בעניין חדרי הכושר, אנשים כבר לא מקבלים את האיסור להתקהל בהם. הם עושים קומבינה: לא נקרא לזה חדר כושר אלא סטודיו. הגענו למצב הזה בגלל שיש אובדן אמון של חלק מהציבור במערכת".

מה היה צריך לעשות אחרת?

"לא הייתי רוצה להיות במצב של מקבלי ההחלטות, וצריך לתת קרדיט למי שניהלו את המשבר: נעשתה עבודה של הצלת חיי אדם. בדיעבד, הם יכלו לשתף יותר את הציבור בהליך ובבסיס לקבלת ההחלטות. אנשים משתכנעים מראיות, הם לא רוצים לשמוע רק את השורה התחתונה. הציבור יותר מוכן לבוא לקראתך אם הוא משתכנע שהאינטרסים והשיקולים הם לטובת הכלל. זה לא נעשה מספיק".

"ההתעלמות משמועות מסוכנת"

מה אפשר לעשות עכשיו?

"כרגע יש ירידה באמון וייקח זמן לבנות מחדש את מה שניזוק. אם יתחילו להתייחס לציבור באופן שיותר מכבד את החופש שלו ואת המצוקה שלו ומכיל את הקושי, אפשר יהיה לאט לאט לשקם את האמון. אני רואה את זה כסוג של מערכת יחסים. יש אינטרסים מנוגדים זה לזה, למשל המורים מול הורים לילדים, כרגע יש כל כך הרבה אנטגוניזם שם. זה נובע מכך שאנשים מרגישים שהמצב לא הוגן".

אבל ניגודי אינטרסים בין קבוצות שונות תמיד היו.

"נכון, אבל המשבר הבליט את השסעים והפערים, למשל בעניין של למידה מהבית. מי שיושב בבית גדול עם מחשב לכל ילד פחות ניזוק מהמצב, ומי שיושב בדירה צפופה כשאין לכל ילד מחשב הרבה יותר ניזוק מהמצב. הפערים הכלכליים הקיימים התרחבו בעקבות הקורונה".

איך השתנה היחס של הציבור בגל השני לעומת הגל הראשון?

"הציבור כבר לא צריך להבין מהר מה מתרחש, אנחנו כבר יודעים פחות או יותר במה מדובר. עמיתה שלי מדדה דאגות של ישראלים. בגל הראשון זה היה לגבי קורונה, עכשיו זה בעיקר דאגות כלכליות. זה מבסס את התחושה שמשבר הקורונה משתנה מסיפור של מחלה ובריאות ליותר חברתי־כלכלי, וזה רק ילך ויתעצם. לכן נכון לספר לציבור מה הבסיס להחלטות ואיך זה מתחבר למצב הכלכלי שלו".

אבל ההסבר תמיד יהיה בריאותי, לא?

"ניקח לדוגמה את חדרי כושר. זה משפיע על חיי אנשים שמשם פרנסתם וגם על האנשים שהאימון שם הוא חלק משגרת חייהם. והם שואלים, בצדק, מה הבסיס להחלטה לסגור.אני לא רואה שההסברה מתייחסת לזה. זה סוג הכשל שאנחנו מצויים בו עכשיו: הצדקה בריאותית להחלטות שיש להן השלכות כלכליות. במקרה של אולמי חתונות דאגו למסור שזה מקור להדבקה, הביאו לתקשורת נתונים שהראו שזה גורם סיכון. אז אנשים הבינו שיש בסיס אמפירי לסגירה. כך צריך לעשות בכל תחום: לבוא, להסביר ולשכנע. זה לא קורה, פוסחים על התהליך".

אילו השלכות יש לכך?

"זו גישה שמזיקה למוכנות של הציבור לציית. נוצר מצב של רגרסיה. של מצב שבו הציבור כועס ולא סומך ולא מוכן לשתף פעולה. עכשיו נניח שיהיה גל שני רציני, צריך את מוכנות הציבור לסגר שלם. ולהכריח אנשים כועסים שאין להם מה להפסיד כלכלית להסכים לסגר נוסף — זו משימה כמעט בלתי אפשרית. זה הפחד. אנשים יאמרו: ‘היינו בסדר בגל הראשון, ועכשיו תראו איפה אנחנו. אתם לא אומרים לנו דברים שנראים רציונליים’".

בתוך כל זה מסתובב גם הרבה פייק ניוז סביב הקורונה.

"אנשים מחפשים מידע, במיוחד במצבים שבהם הם חושבים שיש להם חוסר או שהם מוצאים סתירה. והם ישתכנעו מדברים שנראים מפתיעים ודרמטיים. אנשים לא יודעים תמיד להבדיל בין מידע אמין ללא אמין. לכן צריך מעקב מלמעלה אחרי מה שמשתפים ברשת, מה המיתוסים, מה הדברים הלא נכונים, מה השמועות. חשוב לעקוב אחרי זה כי הדבר משפיע על קבלת ההחלטות של אנשים. בהסברה הרשמית לא התייחסו לשמועות והן ממשיכות להסתובב. התעלמות לא תפתור את הבעיה".