כדי להניע כלכלה צריך אמון, אך אותו נתניהו כבר איבד

"למה אנחנו נותנים את הכסף הזה? אנחנו צריכים להניע את הכלכלה, אנשים יושבים בבית, הם לא צורכים. כשאנחנו נותנים להם את הכסף הזה — הם צורכים. זה מעודד את הצריכה. הם הולכים לקנות". במילים פשוטות אלו הסביר ראש הממשלה בנימין נתניהו את אחת ההחלטות השערורייתיות שקיבל (ולא היו חסרות כאלו): מענק אוניברסלי לכל אזרחי בישראל בסך 750 שקל ללא קשר לשום קריטריון. כאשר נקבע בנוסף כי משפחות עם ילדים יקבלו בין 2,000 ל־3,000 שקל לפי מספר הילדים.

חיצי הביקורת התרכזו בחוסר הצדק והשוויון שהמהלך מביא עמו. כבר בהתחלה ניתן לזהות לפחות שתי קבוצות במשק הישראלי שמטעמי צדק אינן זכאיות למענק שכזה. הראשונה, כמובן, הם משקי הבית בחמישון העליון. הסיבה לכך פשוטה: כל הכנסות המדינה מגיעות מתשלומי מסים.

המשמעות שמשק בית ישראלי מהעשירונים הגבוהים יקבל עד 3,000 שקל היא כי ישנו מהצד השני משק בית מעשירונים נמוכים שהעניק לו את הסכום הזה (באמצעות תשלום מע"מ לדוגמה). לא צריך להיות כלכלן מבריק כדי להבין כי העשירונים התחתונים אינם צריכים לממן את העשירונים העליונים אלא ההפך.

יתרה מזו, המענק הזה שיגיע גם לחמישון העליון ועד לאחרון גבירי ישראל יינתן בזמן שהן באקדמיה, והן בשיח האזרחי - לא רק בארץ אלא גם בעולם - מתגבש קונצנזוס שקורא להטיל מס מיוחד על בעלי ממון בגין ריבוי נכסים. לא רק בהתאם להכנסה שוטפת או הכנסה מעבודה אלא בעיקר אלו שצברו נכסים פיננסים ונדל"ן. זאת כדי שאלו שיש להם יתרמו יותר למאמץ נגד הנזקים ההרסניים של הקורונה לכלכלה.

כפי שהדגישה קרן טרנר, מנכ"לית משרד האוצר המקורבת לשר האוצר ישראל כץ שגם הוא תמך במענק המופרך, ישנה קבוצה אחרת שתקבל את המענק: עובדי המגזר הציבורי־ממשלתי - כ־700 אלף במספרם - שגם להם לא מגיע. מדובר בקבוצה שלא נפגעה כלל מהקורונה הכלכלית, לא במשרה שכן לא יהיו פיטורים במגזר זה וגם לא בהכנסה השוטפת שכן משרד האוצר כבר ויתר על קיצוץ בשכר השוטף. לכן, נשאלת השאלה מדוע הם חייבים לקבל מענק.

אם באמת נתניהו רוצה לעודד צריכה וצמיחה, הוא היה צריך לנתב את אותם 6 מיליארד שקלים באופן שונה לחלוטין.

אין ערך לתשלום חד־פעמי

לדוגמה, נתניהו היה חייב לנתב את כל 6 מיליארד השקלים לעשירונים התחתונים. ולא רק מטעמי צדק אלא מסיבות כלכליות טהורות. אף שישנם מעט מאוד עובדות או חוקים מוסכמים במדעי הכלכלה - אחת מאותן מוסכמות קשורה לטבע הנטייה השולית לצרוך (נש"צ). זו מוגדרת כאחוז שהפרטים צורכים מכל שקל נוסף המתווסף להכנסתם הפנויה. לאורך השנים מחקרים הראו שהנטייה השולית של משקי בית לצרוך הולכת וקטנה ככל שההכנסה הפנויה גדלה. כלומר, ככל שמשק בית נמצא גבוה יותר במדרג העשירונים, הוא נוטה לצרוך חלק יחסי קטן יותר מהתוספת להכנסה מאשר משקי בית הנמצאים בעשירונים הנמוכים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ויועצו הכלכלי פרופ' אבי שמחון צילום: עמית שאבי

סקר הוצאות והכנסות של הלמ"ס מאפשר לא רק להבחין בתופעה הזו בבירור אלא אפילו לכמת אותה. לפי הסקר האחרון שהתפרסם בסוף 2019, הכנסות של משק בית בעשירון העליון גבוהות פי 8.4 מאלו של העשירון התחתון. אם ההוצאה לצריכה פרטית היתה גדלה בקצב דומה אפילו לזה של ההכנסות, הפער בהוצאה חייב היה להיות דומה. אלא שלא רק שהוא לא דומה אלא קטן בהרבה. ההוצאה הממוצעת של משק בית בעשירון התחתון עומדת על כ־8,900 שקל וזו של העליון על כ־21.5 אלף שקל בחודש - פי 2.36 בלבד. כלומר, יש חלק עצום בהכנסות של העשירונים העליונים שמיועד לחיסכון, ולכן לא יגיע לחנויות ולעסקים.

כבר ב־1957 זוכה פרס נובל לכלכלה ואחד הכלכלנים פורצי הדרך של ימינו מילטון פרידמן גיבש את תיאוריית "ההכנסה הפרמננטית". זו קבעה בפשטות כי אחד המשתנים המכריעים שקובעים את רמת הצריכה של הפרט אינה ההכנסה הטרנזיטורית (הזמנית או הנסיבתית) אלא צפי ההכנסות על פני זמן. כלומר, רמת הצריכה של אדם בנקודת זמן נקבעת לא רק על ידי הכנסתו הנוכחית אלא בעיקר על ידי הכנסתו הצפויה בשנים הבאות.

נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון צילום: רויטרס

כלכלנים בולטים רבים המשיכו לפתח את התיאוריה ומצאו כי אך ורק חוסר ודאות ביחס להכנסה הפרמננטית משפיע באופן משמעותי על דפוסי הצריכה של הפרט. לכן מתן תשלום חד־פעמי ולא משמעותי מבחינת היקפו הוא חסר משמעות ולא משנה כלל את דפוסי הצריכה של הפרט. ככלל, הרעיון שדפוס התנהלות קבוע או בעל אופי מבני כגון צריכה פרטית תושפע מתשלום חד־פעמי שמהווה כעשירית מהשכר החציוני במשק הוא מופרך מהיסוד.

לנתב את הסיוע לחלשים

חבל שנתניהו ועוזריו הכלכליים לא משקיעים יותר מאמצים בגיבוש אסטרטגיה ארוכת טווח שתיתן יותר ודאות, אמון וביטחון לטווח הארוך, דבר שיכול לסייע הרבה יותר לצריכה הפרטית ולצמיחה. בהקשר הזה, נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, מומחה בינלאומי למאקרו־כלכלה שהתמחה בהשלכות של ציפיות ארוכות טווח בצריכה קצרת הטווח, לא הסתיר את מורת רוחו מהצעה.

דווקא הוא, מהצד המוניטרי, תרם תרומה יותר משמעותית לעידוד הצריכה בעלות הרבה יותר נמוכה. מכיוון שהאנשים הסובלים ממגבלת נזילות עלולים להפחית צריכה - הצעדים שנקט הנגיד כמו דחיית תשלום משכנתאות והלוואות הם יעילים יותר מהתוכנית שנתניהו וחבריו שלפו מהמותן.

ובאותו הקשר כדאי להעמיק קצת בדבריו של ג'ון מיינארד קיינס - הכלכלן החשוב והמשפיע ביותר במאה ה־20 שעליו מבוסס, לכאורה, המהלך ההזוי של נתניהו. בספרו המכונן "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" הוא מתאר את האינסטינקטים והרגשות שמשפיעים ומנחים את ההתנהגות האנושית של מקבל ההחלטות הכלכליות. כאשר הדוגמה הקלאסית שם היא לא אחרת מאמון הצרכנים. כלומר, אדם יצרוך כאשר הוא מרגיש אמון במערכת, במשק, בכלכלה, במנהיגים, בשוק, וכשהוא אופטימי. עם שיעור אבטלה של 21% והכישלון הקולוסאלי של נתניהו בניהול משבר הקורונה, מונחים כמו אמון הציבור, אופטימיות, ובנימין נתניהו הפכו לאוקסימורון של ממש.

יתרה מזו, העובדה שנתניהו נקט צעד כל כך הזוי וקיצוני שעורר ביקורת רחבה וכה עזה בקרב הקהילה הכלכלית וגם בציבור הרחב - רק מעמיקה את הפגיעה הקשה באמון הציבור בו ובמדיניות שלו, כשהציבור סבור כי אם הוא מתנהג כך - המצב חמור שבעתיים ממה שהוא חשב עד כה, והמחשבה הזו רק מגבירה את החרדות ולפיכך רק תקטין את הצריכה הפרטית.

גם הפעם ניסה נתניהו להסביר לציבור כי גם בקרן המטבע הבינלאומית (IMF) המליצו על צעדים כמו אלו שנקט לגבי המענקים. אכן היו ממשלות, כמו זו של ארה"ב למשל, ששלחו מעטפות עם צ'ק לכל משפחה ומשפחה. אך זה היה בתחילת המשבר. אנו נמצאים כבר באמצע יולי, המשבר מתפתח בקצב מסחרר וגם המדיניות. לפני שבוע וחצי התראיין ל"כלכליסט" פראקש לונגני, סגן מנהל אגף לביקורת והערכה עצמאית (IEO) של ה־IMF, והפציר בממשלות "לנתב ולייעד את הסיוע לשכבות החלשות ביותר. לפזר כסף לכל עבר ולקוות שהכסף הזה יגיע בסוף לנזקקים ביותר - זה לא מספיק". כלומר, פיזור כסף ללא הבחנה לא עושה את העבודה.

הסיבה שנתניהו החליט על מהלך שבעיני כולם הוא חסר היגיון כלכלי היא פשוטה: לא סיבות כלכליות הובילו אותו. נתניהו רוצה להשכיח את משפטו, את הכישלון שלו בניהול המשבר, להמתיק את העובדה שהוא שוב מכניס את העם לסגר, ממשיך לדהור קדימה במדיניותו הפרו־אקטיבית לכרסום מוסדות הדמוקרטיה הישראלית וגם החל בקמפיין בחירות שיכולות להתפרץ בכל רגע על רקע התסיסה החברתית חסרת התקדים. ולגבי חלוקת המענק עצמו - אין באמת מחלוקת כלכלית אמיתית סביבו.