קיצוץ של 3.6 מיליארד שקל בשנה צריך לעבור דרך המגזר הציבורי

המונח סולידריות חברתית מפציע אל חיי הישראלים לא מעט לאחרונה בעידן הקורונה. פעם אלו המורים שנקראים לתת כתף מתחת לאלונקה, פעם זה המגזר העסקי שנדרש לחמול על עובדיו מפיטורים כואבים אבל אף אחד לא מעלה לדיון רציני ועמוק את הפיל שבחדר: מהי תרומתו של המגזר הציבורי למאמץ הלאומי בהתמודדות עם אחד המשברים החריפים שידעה הכלכלה הישראלית.

לפי שעה, אם מסתכלים על המספרים המוחלטים שלפיהם מתוך 2.6 מיליון שכירים במגזר הפריטי מיליון אחד נותר ללא עבודה ועוד רבים אחרים סובלים מקיצוצי שכר, קשה שלא לשאול מה קורה אצל 1.1 מיליון העובדים במגזר הציבורי הנהנים מביטחון תעסוקתי וחסינות מקיצוצי שכר. בחלוקה גסה של המשק הישראלי, יש קבוצה אחת של 69.2% מהשכירים במשק שחוטפת את מרבית האש הכלכלית יחד עם חלק מהעצמאים ובעלי עסקים הקטנים והבינוניים שנאסר עליהם לעבוד וקבוצה שנייה של 30.8% מהשכירים במשק שעובדים עבור הממשלה ושכר עבודתם יוצא מהקופה הציבורית.

שר האוצר ישראל כץ צילום: אוהד צויגנברג

כאשר צוללים אל תוך הנתונים מבינים את גודל האבסורד ואת היקף הניתוק: השכר הממוצע במשק עומד על כ־10.5 אלף שקל לחודש אך במגזר הממשלתי (משרדים, חינוך, ביטחון ובריאות) הוא עומד על 16.6 אלף שקל לחודש – כלומר 58% יותר. כאשר מסתכלים על המגזר הציבורי (תאגידים, גופים נתמכים ועוד) השכר הממוצע עומד על כ־22.2 אלף שקל לחודש- כלומר שכר כפול מהשכר הממוצע במשק. כשמסתכלים על המספרים הפערים בלתי נתפסים: בעלי התפקידים במגזר הציבורי מרוויחים 25.5 אלף שקל בממוצע לחודש כאשר בעלי השכר הגבוה משתכרים בממוצע כמעט 44 אלף שקל לחודש – פי 4.4 מהשכר הממוצע במשק.

ההתיעצויות בעניין תוכנית החירום

אלא שהשכר הוא רק החלק הקטן שמאפיין את אי השוויון הקיצוני שנוצר בין תנאי העסקה של המגזר הציבורי-ממשלתי לבין המגזר הפרטי. "עובדי המדינה נהנים מביטחון תעסוקתי גבוה, הוותק החציוני בשירות, הטבות נוספות שזכאים להן עובדי מדינה באות לידי ביטוי בשעות העבודה, בימי החופשה ובמכסת ימי מחלה גבוהים ממה שנקבע בחוק, במנגנוני קידום אוטומטיים בשכר, בהפרשות לפנסיה על מרבית רכיבי השכר, בהפרשות לקרן השתלמות ובתנאים נלווים נוספים. רכיב הוותק בקרב עובדי המדינה, שמשולם מכוח הסכמים קיבוציים מול ארגוני העובדים, הינו מרכיב משמעותי בשכר", הסביר הממונה על השכר באוצר, קובי בר נתן, בדו"ח האחרון על השכר במגזר הציבורי שפרסם בתחילת החודש. כלומר תוספת שכר היא אוטומטית ולא קשורה (בדרך כלל הקשר הוא הפוך) לפריון ולתפוקה.

רוב התוספות נובעות מהוותק – כל עוד העובד הצליח להישאר בארגון השכר שלו מזנק – ללא קשר לתרומה. לאלו שטוענים כי השכר נשחק בגלל האינפלציה ולכן יש להעלותו, אז הנה המספרים: לפי דו"ח הממונה, בעשור האחרון האינפלציה עלתה ב־10%,אך השכר במגזר הממשלתי זינק ב־37% ובמערכת הבריאות ב־44%. הזינוק היה הרבה יותר מהיר מקצב האינפלציה כך שהפערים בשכר הריאלי (בניכוי האינפלציה) הם הרבה יותר משמעותיים. אגב, במגזר הפרטי אין תוספות יוקר.

במדינת ישראל 2020, חצי שנה אחרי הקורונה, יש קבוצה של 1.1 מיליון איש שנהנים מיציבות תעסוקתית מוחלטת, מהטבות מפליגות, ומשכר גבוה בשיעור של 58% ועד 100% לעומת כ־3 מיליון איש שבמקרה האופטימי איבדו "רק" עשרות אחוזים מהכנסתם ועתידם הכלכלי לוט בערפל, ובמקרה הפחות טוב נותרו ללא פרנסה עד הודעה חדשה.

חוסר השיוויון בנטל הזה בא לידי ביטוי ביתר שאת בשנת 2003 כשמדינת ישראל סבלה ממיתון חריף, אינתיפאדה, והאטה עולמית עד כדי כך שהיה חשש אמיתי ליציבותה הכלכלית. באותם ימים שר האוצר החליט כי יש הכרח לקצץ דרמטית את ההוצאה הממשלתית. הגרעון זינק על רקע הצניחה החופשית של הכנסות המדינה ממסים וההוצאות זינקו (אז היה מדובר על הוצאה הביטחונית וגם הוצאות הרווחה בגלל הזינוק באבטלה). אותו שר האוצר הפגין מנהיגות, ישב עם כל הצדדים, תכנן אסטרטגיה כלכלית כוללנית וארוכת טווח יחד עם הפקידים במשרדו שלא רק שתוציא את ישראל מהמשבר אלא גם תבסס צמיחה כלכלית ל־15 שנה קדימה.

בין הצעדים שעליהם הכריע, היה אחד דרמטי: קיצוץ שכר עובדי המגזר הממשלתי-ציבורי שהיוו אז יותר מ־40% מתקציב המדינה. אחרי מו"מ ארוך סוכם על קיצוץ הדרגתי בשכר של בין 1.75% ל־4% בממוצע שיניב חיסכון לקופת המדינה של 4 מיליארד שקלים אז. שר האוצר העונה לשם בנימין נתניהו הסביר לאומה כי אין אפשרות לצלוח את המצולה בלי לגעת במגזר הציבורי ("השמן") כאשר המגזר הפרטי ("הרזה") פשוט גוסס. נתניהו הצליח לשכנע כי הרזה אינו יכול לסחוב את השמן.

לכן, אין צורך להמציא את הגלגל מחדש. ישראל עוד לא עומדת בפני קריסה כלכלית אבל בהחלט עומדת בפני אחד האתגרים הכלכליים הגדולים ביותר בהיסטוריה שלה ולאף אחד אין מושג עד לאן המשבר הנוכחי עלול להתדרדר. לכן, היום כמו אז, נדרשים הקברינטים לבצע צעדים קיצוניים. אחד מהם צריך להיות קיצוץ של 4% בשכר הממשלתי-ציבורי שיניב 822 מיליון שקלים לחודש שהם כ־10 מיליארד שקלים לשנה. הקיצוץ כמובן לא חייב להיות אחיד וכדאי שלא יהיה כזה. אין שום סיבה לפגוע בשכרם של מי שמרוויחים שכר מינימום או שכר נמוך ואפשר להתרכז בבעלי השכר הגבוה.

בנימיו נתניהו צילום מסך: לע"מ

רק לסבר את האוזן: במגזר הציבורי ישנם יותר מ-26 אלף עובדים שמשתכרים בממוצע כ־65.2 אלף שקל בחודש (מוגדרים אצל הממונה כבעלי שכר גבוה) ועוד 13.9 אלף בעלי תפקידים (מנכ"לים, סמנכ"לים ויו"רים) שמרוויחים בממוצע 37.2 אלף שקל לחודש. הנה סימולציה קטנה: אם מקצצים לראשונים כ־15% בשכר ולשניים 10%, אז אפשר להביא יותר מ־300 מיליון שקלים בחודש. כל זה, רק בצמצום שכר של 40 אלף העובדים החזקים ביותר במגזר הממשלתי-ציבורי. בסך הכל מדובר על 3.6% מסך כלל העובדים באותו מגזר.

השאלה הגדולה היא מדוע נתניהו, שכבר עשה את זה, וישראל כץ, שזכה ברוב הונו הפוליטי במלחמות מול ועדים כוחניים לרבות זה של הנמלים והרכבת, עוד לא דוחפים את היוזמה הזו. התשובה היא התזמון בין הקונייקטורה הפוליטית לזו הכלכלית. קיץ 2020 שונה מקיץ 2003. נתניהו וכץ עדיין נמצאים בעיצומו של קמפיין בחירות וכפי שהיינו עדים בחומש האחרון, ראש הממשלה יחד עם קודמו של כץ, משה כחלון, לא מוכנים להטיל שום גזירה. האם מישהו מעלה על הדעת שהחלטה כזו תעבור בממשלה כאשר שני יו"רי ההסתדרות לשעבר, עמיר פרץ (עבודה) הוא שר הכלכלה ואבי ניסנקורן (כחול לבן) הוא שר המשפטים? האם מירי רגב (ליכוד) תרים את ידה כאשר פנחס עידן, אחד מהאנשים החזקים בליכוד, ונפגע פוטנציאלי מהחלטה שכזו, הוא גם יו''ר ועד עובדים של רשות שדות התעופה? ספק אם כץ עצמו, שמתיימר להחליף את נתניהו בתוך הליכוד, ירים את ידו. ונניח שבממשלה הדבר הזה עובר, האם הוא יעבור את ועדת העבודה והרווחה של חיים כץ (ליכוד) – יו''ר ועד עובדי התעשייה האווירית המיתולוגי והאיש שידע לאסוף פרשיות אין קץ?