קיצור תקופת הצינון: לעצור את סחרור הדלתות המסתובבות

יש פתרון בחוק לחשש לפגיעה בטוהר המידות, כמו גם בנראות ובאמינות השירות הציבורי - מצב שבו עובד ציבור נותן לאדם פרטי זכות: רישיון, חוזה, אחוזי שליטה, ואחר כך חוצה את הכביש והולך לעבוד אצלו. תקופת צינון שעומדת על שנה במשרות בכירות. היא נקבעה על מנת למנוע חשש שאיש עסקים פרטי קיבל דבר־מה מהמדינה בתמורה להבטחה להעסיק בעתיד את הפקיד שדאג לו. לנצח אי אפשר כמובן למנוע מעובד ציבור לא לעבוד אצל מי שקיבל זכות מהמדינה. אבל לקבוע פרק זמן סביר - כן

מימין אמי פלמור, דניאל הרשקוביץ ומוריס דורפמן. ביקשו לקצר צילומים: אוראל כהן, עומר מסינגר, עמית שאבי

כדי לא לקפח את עובד הציבור ולפגוע בזכות שלו להתפרנס בתקופת הצינון, נקבע בהחלטת הממשלה שהוא יהיה זכאי ל־70% משכרו. כשמדובר במנכ"לים, כמו מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר אמי פלמור, הם גם זכאים בדרך כלל לדמי הסתגלות של שלושה חודשים. הם אולי לא מממשים את מלוא פוטנציאל ההשתכרות שלהם, אבל על פניו זה מחיר סביר והוגן ביחס לחלופה: ריצה מיידית שלהם לזרועות המגזר הפרטי, או איסור גורף על עבודה בתקופת צינון. ואם יש מקרה חריג - דנים בו.

הבעיה היא שבשנים האחרונות היוצא מהכלל הפך לכלל. מדי שנה מוגשות עשרות רבות של בקשות דומות לאלה של פלמור, שבהן מבקשים בכירים ובכירים פחות לקצר את תקופת הצינון הקבועה בחוק. ההסברים חוזרים על עצמם: "לא היה קשר ביני למקום העבודה החדש, ואם היה לא השפעתי", "הפעלתי על עצמי מנגנון צינון פנימי", "אני רוצה לצאת לדרך חדשה בהקדם", ועוד ועוד.

נדירים המקרים שבהם הנציבות מתעקשת ומסרבת לקיצור באופן גורף. נקודת איזון הם קוראים לזה. גם בתי המשפט לא תמיד חופרים לעומק. לפעמים, כשמדובר במשרות זוטרות, זה מוצדק. לעובדים כאלה אף אחד לא יחכה בחוץ, וברוב המקרים המעורבות וההשפעה שלהם באמת היתה קטנה. אבל כשמדובר בבכירים שמבקשים לקצר את תקופת הצינון זה כבר עניין אחר. הגיע הזמן לומר להם: עד כאן.

פלמור תרמה מזמנה ומרצה 23 שנים לשירות הציבורי, ואין ספק שעשתה זאת על הצד הטוב ביותר. מאז 2014 היא גם כיהנה בתפקיד הבכיר ביותר במשרד המשפטים. זהו אחד הצמתים החשובים והמרכזיים בעבודת הממשלה. זכותה לרצות לצאת לדרך חדשה. אבל האינטרס הציבורי במקרה הזה הוא לדרוש שתמצה עד תום את תקופת הצינון שלה. השירות הציבורי לא נהנה גם כך מעודף אמון של האזרחים.