מי בעד שליחת עיתונאי לכלא?

בשבוע שעבר פרסם הליכוד סרטון ובו דרש לשלוח את העיתונאי רביב דרוקר לכלא על פרסום תמלילי חקירה בתוכנית "המקור".

גם אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו השליך את האחריות על דובר הליכוד והבהיר שאינו חסיד של כליאת עיתונאים, הצירוף הזה של "דרוקר-כלא", של "עיתונאי-כלא", הונח על סדר היום הציבורי. כל חזון בלהות, כל אופציה מסויטת מתחילים ברעיון שנרקם במוחות החשוכים והקיצוניים ביותר, ומגיח רשמית לאוויר העולם. והפעם בתגובת מפלגת השלטון.

נתניהו. מבקש לצרף אותנו למועדון של סין וטורקיה צילום: ערוץ הכנסת

הקריאה לכליאת עיתונאי מתכתבת עם האשמת היועץ המשפטי לממשלה בתפירת תיקים ובהפיכה שלטונית. לא בטוח מה חמור והזוי יותר, מה שחשוב ומטריד זה סימון המטרה על הגב של שתי הסוכנויות החשובות ביותר בדמוקרטיה – המשפט והתקשורת.

השטנה וההסתה שמוטחות על שתיהן מכיוון השלטון והשליט הן הסכנה הברורה והמוחשית לדמוקרטיה ולמדינה. יותר מהקורונה, יותר מאיראן. דמוקרטיות שמתפוררות כך מבפנים לא ישרדו איומים חיצוניים. ואם ישרדו, מה הטעם לחיות בהן? מדינה שקלסתרה הרעיוני מתעצב במקלדת של יאיר נתניהו ונצרח מפיה של מירי רגב היא לא מדינה ששווה לחיות בה. הדרך למדינה כזו נסללת בחיסול המשפט והתקשורת, המנגנונים שמגבילים ומבקרים את השלטון והשליט, במיוחד שליט כנתניהו שמסתחרר בתוך הפער הבלתי נתפס שבין תפיסתו העצמית כמנהיג שאין למדינת ישראל תקומה בלעדיו לבין המציאות של חבישת ספסל הנאשמים. את הפער הזה ניתן ליישב רק באמצעות חיסול המשפט והשותפים לבריאתו – התביעה והתקשורת, מנדלבליט ודרוקר.

ומה עם מטרידי העדים?

לנתניהו יש סיבות טובות לכעוס על הסינרגיה בין התביעה והתקשורת. למשל, על התוכנית הקודמת שבה הובאו עדי תביעה למשפט באולפן של דרוקר, או כשעד המדינה ניר חפץ נשלח להעיד בתוכניתה של אילנה דיין. דווקא התחקיר מהשבוע שעבר, נשוא הדרישה לשלוח את דרוקר לכלא, לא ממש חידש וגם לא עסק בנתניהו. התמלילים עצמם פורסמו ב"כלכליסט" ובמקומות אחרים, קן הקוקיה של אתר וואלה נחשף בתחקיר של ברוך קרא. ובכל זאת, נתניהו ואנשיו שמטרידים עדים וממרידים נגד התביעה, הם האחרונים שיכולים לשלוח אחרים לכלא.

הסינרגיה בין התקשורת לרשויות האכיפה העסיקה לא מעט את בתי המשפט. הדוגמאות הבולטות הן הדלפת החקירה הסמויה נגד אריאל שרון בידי הפרקליטה ליאורה גלאט־ברקוביץ, ההדלפות מחקירת משה קצב שהניבו ביקורת קשה של בית המשפט העליון על היועמ"ש, ההדלפות נגד אביגדור ליברמן שהעליון הורה לחקור.

גם מבקר המדינה התריע מפני התופעה, ובפתיחת משפטו של נתניהו בחודש שעבר הבטיחה התובעת ליאת בן־ארי לרענן לעדי התביעה את ההנחיה שלא להתראיין בטרם העידו בבית המשפט. אבל, בכל הסיפורים האלה הופנתה האצבע נגד הרשויות ולא נגד העיתונאים. יוזמות לחקיקות שביקשו להטיל סנקציות על עיתונאים – נגנזו.

הסוביודיצה (האיסור להשפיע על הליך משפטי תלוי ועומד) הוא סוג של מת־חי. הדלפה היא עדיין עבירה ויש גם איסור על העברת חומרי חקירה, אבל הפרסום בתקשורת מוגן בגלל ההכרה בחשיבות חופש הביטוי העיתונאי כמגשים את זכות הציבור לדעת. חשיבותה של תקשורת חופשית ועצמאית מתחדדת במיוחד בקונסטיטוציה הישראלית שנעדרת כמעט לחלוטין בלמים ואיזונים על כוחו של השלטון.

הסתייג בחצי פה

חופש הביטוי, חופש העיתונות והחיסיון העיתונאי התקבעו במסורת המשפטית והדמוקרטית של ישראל לאורך השנים, ותמיד זה היה על אפם וחמתם של הפוליטיקאים והמנהיגים. חשיפת דן מרגלית שהעיפה את יצחק רבין מראשות הממשלה, והמוות שעשתה התקשורת לאהוד אולמרט, היו מהגורמים המרכזיים שהעלו את הימין לשלטון – את בגין ואת נתניהו שנבחרו אחרי רבין ואולמרט.

לכולם היו טענות קשות לתקשורת, אבל אף אחד לא העלה על דעתו לחשוב על כליאת עיתונאים. במיוחד לא נתניהו שנהנה לראות את גדולי יריביו, אולמרט וליברמן, נטחנים עד דק בידי התקשורת והחקירות הפליליות.

לנתניהו יש אולי סיבה לכעוס כשהתקשורת מאמצת את הנרטיב של כתב האישום (כפי שהיא עושה תמיד), אבל שליחת העיתונאי לכלא איננה הפתרון. שגדודי תומכיו בתקשורת יספקו את הנרטיב הנגדי המזכה. אם הם מתקשים, זו לא סיבה להשתיק את דרוקר.

נתניהו, כהרגלו בחצי פה, התנער מכליאת העיתונאים. הוא "לא מחסידיו" של הרעיון. לזכותו ייאמר שבעבר הבהיר שהוא גם לא מחסידי רצח ראשי ממשלה, אפילו אלה שנבחרו מצד שמאל. גם הפעם מס השפתיים ששילם היה קמצני, אבל לפחות משהו לעומת המס שאותו הוא מסרב לשלם על תחזוק מעונו הפרטי.

רעיון כליאת העיתונאים מצוי מעכשיו על מדף השיח הציבורי. מדובר בפרקטיקה שנהוגה במדינות כמו סין, טורקיה ואחרות, מהמועדון שנתניהו מבקש להצטרף אליו ולצרף אותנו. מדינות שהמשפט והתקשורת נזהרים בכבוד השליט ומשפחתו, לא חוקרים, לא מתחקרים, לא מבקרים ולא מגישים כתבי אישום.