כמה אנו משלמים עבור שנת חיים שניצלה הודות לסגר?

המתח המהותי בין רפואה וכלכלה התבטא בכל עוצמתו בטיפול במגפת הקורונה. קבלת החלטות נבונה ושקופה הייתה אמורה להתבסס על מודלים אפידמיולוגים מצד אחד, ועל תחזיות כלכליות מצד שני, ולעשות חשבון של תועלת מול עלות. בהיעדר חשבון שכזה, ההחלטות מתקבלות על בסיס על העדפות סובייקטיביות, לחצים, מידת החרדתיות והיחס לסיכון.

החשבון שלאחר מעשה מפרט כמה עלתה לנו כחברה הצלתה של שנת חיים של חולה קורונה הודות לסגר. החשבון הוא פשוט: סך העלות החברתית של הסגר מחולק במספר שנות החיים של חולי קורונה שניצלו הודות לסגר.

עדיין מוקדם מדי לקבוע את העלות החברתית של הסגר, אולם קיימים אומדנים של גופים שונים כמו בנק ישראל, קרן המטבע הבינלאומית, משרד האוצר ומומחי כלכלה שונים, שנעים מ- 60 מיליארד שקל ועד 120 מיליארד שקל.

גם מספר המתים מקורונה שהיה צפוי להיות אלמלא הסגר נמצא במחלוקת. הערכות נעות מ-40 אלף מתים ועד כמה אלפים בודדים. הגיל הממוצע של המתים מקורונה הוא 82, וכל מוות כזה שנמנע מוסיף 8 שנים למניין שנות החיים שניצלו.

הלוח הבא מפרט כמה אנו משלמים עבור שנת חיים שניצלה הודות לסגר (במיליוני שקלים), בצירופים השונים של עלות חברתית של הסגר ומספר המתים שנמנעו הודות לסגר:

מהלוח עולה כי העלות של שנת חיים שניצלה הודות לסגר נעה בין 188 אלף שקל במקרה האופטימי (עלות חברתית נמוכה, מספר פטירות שנמנעו גבוה) לבין 15 מיליון שקל במקרה הרע (עלות חברתית גבוהה, מספר פטירות שנמנעו נמוך).

עלויות אלה מקבלות משמעות מהשוואתן לנכונות החברתית לשלם עבור הצלת שנת חיים. אמנם "אין מחיר לחיי אדם" (כלומר, ערכם אינסופי), אך במציאות, במגבלת משאבים, איננו עושים הכל כדי להציל או להאריך חיים (גם לא את שלנו). על מידת הנכונות הממשלתית-ציבורית לשלם עבור הצלת שנת חיים ניתן ללמוד משני מקורות: נוהל פרויקטים תחבורתיים (פר"ת) ועבודת ועדת סל התרופות והשירותים.

בדיקות קורונה צילום: שלו שלום

נוהל פר"ת 2012 של משרדי התחבורה והאוצר מנחה ערך חיי אדם בגובה של 6.1 מיליון שקל (מחירי 2012) בחישובי כדאיות של פרויקטים תחבורתיים. הגיל הממוצע של הרוגים בתאונות דרכים הוא 38 (בשנת 2017), ולכן מניעת הרוג מצילה 46 שנות חיים. הנכונות הממשלתית לשלם עבור הצלת שנת חיים היא, לכן, כ-140 אלף שקל (מחירי 2020). הממשלה לא הייתה מוכנה לשלם את מה שמשלמים בפועל עבור שנת חיים של חולה קורונה שניצלה אפילו בתרחיש האופטימי ביותר (188 אלף שקל).

מחקירתה של עבודת ועדת הסל בשנים קודמות מסתמנת נכונות (לא מפורשת) לשלם עבור שנת חיים של כ- 500 אלף שקל (מחירי 2020). רמה זו קרובה לזו המומלצת על ידי ארגון הבריאות העולמי – ארבע פעמים התמ"ג לנפש – כ- 600 אלף שקל. עם נכונות לשלם כזו, הממשלה הייתה מוכנה לשלם את מה שאנו משלמים בפועל עבור שנת חיים שניצלה אם העלות החברתית של הסגר נמוכה מ- 80 מיליארד שקל, ומספר המתים שנמנעו על ידי הסגר גבוה מ-20 אלף.

מתברר, לכן, שיש סיכוי סביר שנקבע כאן רף של נכונות לשלם להצלת שנת חיים הגבוה לאין שיעור מזה שהיכרנו. על מנת להבטיח הוגנות ושוויון בין האזרחים, התקציבים הבאים של המשרדים והגופים האמונים על בריאות ובטיחות הציבור יצטרכו להרקיע שחקים.

הכותב הוא פרופסור (אמריטוס) לכלכלת בריאות, האוניברסיטה העברית בירושלים