המשבר הקפיא את החלום של אבו מאזן לעצמאות כלכלית

ההסכמים, שנחתמו כנספח להסכמי אוסלו ב־1994, מסדירים את היחסים הכלכליים בין ישראל לבין הרשות בין היתר בנושאי מסים, סחר ועבודת פועלים פלסטינים בשטח ישראל. עוד לפני הכרזת אבו מאזן, נשמעו בצד הפלסטיני קולות שקראו לפתוח אותם מחדש או לבטלם באופן חד צדדי. מוחמד אשתייה, שמונה לראש הממשלה הפלסטיני לפני כשנה מקדם מעל כל במה אפשרית אג'נדה לניתוק כלכלי מישראל.

ואז הגיעה מגיפה עולמית

הנימוק העיקרי של אשתייה, שהוא גם כלכלן מוערך, בצורך בביטול הסכמי פריז הוא כי אלו יצרו קיפוח ותלות כמעט מוחלטת של המשק הפלסטיני בישראל. ולמרות זאת, בניגוד לאבו מאזן הוא נמנע מלהעלות את הנושא במסיבת עיתונאים שקיים ביום שני האחרון. הימנעות שאינה מקרית בעיתוי זה.

משבר הקורונה הביא את המשק הפלסטיני לנקודת שפל כלכלית. במצב זה הממשלה הפלסטינית תתקשה לשווק לציבור צעד לניתוק היחסים עם השוק הישראלי שמהווה צינור חמצן לשוק הפלסטיני. לרשות אין כרגע חלופות של ממש לשוק הישראלי, בוודאי לא בעידן שבו מדינות העולם, ובכלל זה מדינות ערב, מתכנסות לטיפול בענייניהן הפנימיים ויעדיפו הפניית משאבים פנימה מאשר לקופת הרשות המתדלדלת.

מימין: מוחמד אשתייה רה"מ הפלסטיני ואבו מאזן יו"ר הרשות. איומים ומציאות לחוד צילומים: אלכס קולומויסקי, ויקיפדיה

אחד הגורמים העיקריים שמונעים מהפלסטינים לפעול באופן ממשי לביטול ההסכם הכלכלי עם ישראל הוא נושא הפועלים המועסקים בשוק הישראלי. לפי הערכות בתקופה שלפני קורונה נכנסו לישראל ולהתנחלויות בכל יום כ־150 אלף פועלים פלסטינים, מחציתם עם אישורים. כ־70% מהפלסטינים מועסקים בענף הבנייה הישראלי. השכר הממוצע ליום עבודה בישראל של עובד פלסטיני נאמד סביב כ־250 שקל - פי כמה וכמה מהשכר ברשות. לפי הערכת הבנק העולמי הכנסה זו מהווה כשליש מסך כל הצריכה בגדה המערבית, וזו כמובן נפגעה בעקבות המשבר. עתה, לאחר הסרת המגבלות ועם סיום חודש רמדאן מייחלים עשרות אלפי פלסטינים לחזור להתפרנס בשוק הישראלי. במקרה שהפלסטינים ירצו לבטל את הסכמי פריז הם יצטרכו למצוא מקומות תעסוקה חלופיים לרבבות עובדים, משימה שכרגע נראית הרחק מהישג ידם.

ישברו את הכלים?

מצבה של הרשות הפלסטינית היה בכי רע עוד לפני המשבר. הדבר נבע בין השאר מהחלטת ישראל לקצץ בכספי המסים בשל תשלום משכורות לאסירים הביטחוניים מצד הרשות. מאחר שכספי המסים מישראל מהווים כ־70% מתקציב ממשלת הרשות, הרשות נאלצה לנקוט בצעדי צנע כולל קיצוץ שכרם של מועסקיה. הממשלה בראמאללה מעריכה כי צעדי ההתמודדות עם נגיף קורונה, שכללו הסגר נוקשה למשך כחודשיים, הביאו לירידה של כ־68% בהכנסותיה. הנזק הכספי המוערך עד סוף השנה יגיע ליותר מ־3 מיליארד דולר והגירעון התקציבי לכ־1.5 מיליארד דולר. לפי הערכות ראשוניות, התמ"ג הפלסטיני יצטמק השנה בין 7% ל־14% לעומת שנת 2019.

במצב הדברים נראה כי בפני ממשלת הרשות עומדות שלוש אפשרויות עיקריות. הראשונה היא הכרזה על ביטול חד צדדי של הסכם פריז, צעד שיהיה בבחינת "לשבור את הכלים", ויוביל בסופו של דבר להתמוטטות הרשות. הסכמי פריז לא רק מסדירים את יחסי הכלכלה עם ישראל אלא גם מסדירים את יכולתה של הרשות לגבות מסים ולנהל מדיניות פיננסית. מבחינה מדינית אבו מאזן ואשתייה אכן מעוניינים בביטול ההסכם והם מנהיגים קו תקיף הקורא לצמצם את הנורמליזציה עם ישראל, אך מבחינה כלכלית גם הם מבינים כי הדבר לא ישים, בטח לא מיידית. האפשרות השנייה היא שמירת הסטטוס קוו. כלומר, המשך יישום הסכמי פריז במתכונתם הנוכחית, למרות הפגמים שהוא כולל בראייה הפלסטינית ובראשם התלות בישראל.

האפשרות השלישית היא עדכון הסכם פריז. עוד לפני הכרזת כוונות הסיפוח של ישראל, אבו מאזן ובכירי הרשות לא הסתירו את תחושת המרירות שהם חשים כלפי ההסדרים הכלכליים. בפועל, דיון רציני שהבשיל להסכמות חדשות בין שני הצדדים לא התקיים, בוודאי לא בשנים האחרונות. דווקא משבר קורונה והסיפוח יוצר הזדמנות מבחינת ישראל לנסות ו"לפצות" את הצד הפלסטיני בתחום הכלכלי, דבר שבטווח הארוך יוכל לשרת את האינטרס הביטחוני הישראלי.

הכותב הנו מנהל חברת קונקורד MENA www.concordmena.com