אנטי-כחלון: מי מפחד מעמיר פרץ?

כניסתו של עמיר פרץ למשרד הכלכלה חוללה אתמול סערה פוליטית־כלכלית. ח"כ שלמה קרעי מהליכוד האשים את פרץ שבכוונתו "לחנוק את המשק ולהפוך אותו ריכוזי יותר ופחות חופשי"; ח"כ שרן השכל, גם היא מהליכוד, הוסיפה: "פרץ יחזיר אותנו לימי מפא"י". ח"כ עודד פורר מישראל ביתנו הצטרף: "פרץ רוצה להחזיר אותנו לכלכלה הסתדרותית, שתהיה המסמר האחרון בארון המשק הישראלי". מה שחולל את הסערה היתה ביקורת שמתח פרץ על המדיניות הכלכלית של קודמיו במשרד ושל הממשלה היוצאת. "כוחם של גורמים שהובילו לקפיטליזם חזירי בממשלות הקודמות קטן יותר בקואליציה הנוכחית ונותן לנו סיכוי ליישם את תפיסת הכלכלה האנושית".

פרץ מחליף במשרד הכלכלה את אלי כהן, שכמו חברו למפלגה משה כחלון, חרת על דגלו את המלחמה ביוקר המחיה. המלחמה הזו כללה פתיחה אגרסיבית של יבוא: מלט, דגים, עגבניות, תמרוקים, משחות שיניים, מה לא. מבקרי הגישה הזו טענו כי מדובר בראייה לטווח קצר - ושבטווח הארוך היא תהרוס את תשתית התעשייה והחקלאות המקומיות, ותוביל לזינוק במחירים.

פרץ, לעומת זאת, הצהיר כי יעצים "את החברות הישראליות, שחשיבותן הכלכלית ברורה ואסטרטגית, גם במשבר וגם בשגרה". אם יעמוד במילתו, פקידי משרד הכלכלה יצטרכו לשנות כיוון ומהר - ובהתאחדות התעשיינים יוכלו לפתוח שמפניות. העיתוי משחק לטובת פרץ. משבר הקורונה חשף את העובדה שגם בעולם גלובלי, בשעת צרה כל מדינה דואגת קודם לטובת אזרחיה, עד כדי עצירת משלוחי ציוד, תרופות ומזון למדינות אחרות. המצב הזה הוביל לחשבון נפש עולמי בכל הנוגע לתלות ביבוא והחשיבות של כושר ייצור עצמאי. על אחת כמה וכמה בישראל המוקפת אויבים. עכשיו צריך רק לקוות שפרץ יידע לשלב בתבונה בין הרצון להגן על התעשייה המקומית לבין הצורך לקיים תחרות בריאה ומשק פתוח ליבוא, במידה. רק כך ניתן לייצר את האיזון בין יוקר המחיה לבין תעשייה מקומית חזקה שפועלת לטובת האזרחים.

עמיר פרץ צילום: קמפיין העבודה- גשר