פני הסיוע כפני האוצר

בערב שישי, במפתיע - שוב במפתיע - הודיע משרד האוצר על כוונתו להגדיל את מסגרת חבילת הסיוע למשק, זו הפעם השלישית בחודש. הסכום החדש: 100 מיליארד שקל. המהלך החפוז, שנשלף מהמותן כפי שהממשלה מרבה לעשות בימי הקורונה, מוכיח כי החבילה סובלת משתי מגרעות יסודיות ומבניות: היא רזה בהשוואה למדינות דומות והיא גובשה ללא עקרון מנחה, בלי רציונל ובאמצעות עבודת מטה לא מסודרת.

זה ניכר למשל בהקפצה חד־פעמית של קצבאות ילדים וזקנה לכל אזרחי ישראל ללא אבחנה, בעלות של כמה מיליארדי שקלים. שני המאפיינים האלו לא מקריים. הם עקביים לחלוטין עם המדיניות הכלכלית של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר היוצא משה כחלון.

נגיד בנק ישראל לשעבר סטנלי פישר הסביר במשבר הפיננסי של 2008‑2009 כי תנאי הכניסה של כלכלה אל תוך משבר קובעים איך תצא ממנו. למרות ההצהרות, תנאי הפתיחה של ישראל פחות טובים מאלו של 2008, לפחות בשני היבטים קריטיים.

הראשון: המצב התקציבי של הממשלה. נתניהו וכחלון הותירו את המשק עם גירעון מבני של כ־4% תמ"ג נכון לסוף 2019 - הגבוה ביותר במדינות המפותחות אחרי ארה"ב והונגריה. ב־2007, הממשלה היתה באיזון תקציבי, כלומר בכ־0% גירעון.

ההבדל השני הוא המצב הפוליטי־בירוקרטי. מאז סוף 2018 ישראל מצויה בקמפיין בחירות נצחי שמונע כמעט לחלוטין גיבוש וביצוע מדיניות קוהרנטית. כמו כן, ב־2008 הפקידות הממשלתית, האחראית לגיבוש ועיצוב מדיניות, היתה במצב ועוצמה אחרים לגמרי מאלה הנוכחיים. בנק ישראל של פישר היה בשיא תפארתו ומשרד האוצר תחת השר רוני בר און היה איתן, מקצועי ומלוכד, יחסית לאוצר. משבר הקורונה פוגש משרד אוצר מרוסק, מפורר, מוחלש וללא מנהיג. לא בכדי, החבילה היא אוסף אקלקטי של צעדים שנראים כאילו לוקטו באקראי ממדינות או משברים אחרים.