הנגיף אולי יחוסל, אבל יחד איתו הכלכלה והדמוקרטיה

אינני וירולוגית או אפידמיולוגית. אני חוקרת סרטן, רופאה אונקולוגית, ובחצי השנה האחרונה מנהלת מכון אונקולוגי במרכז הארץ. מאז החל משבר הקורונה, נמנעתי מלשתף את מחשבותיי עם הציבור, מתוך הבנה כי יש מומחים גדולים בהרבה ממני בתחום, אולם כעת אני מרגישה שאין לי ברירה. העת היא עת חירום.

נגיף הקורונה פרץ לתודעתנו כבר לפני כמה חודשים, כשהחל לגרום לתחלואה ותמותה משמעותית בסין. בחודש האחרון עם הגעתו לאירופה, ובפרט מאז שאובחן החולה הראשון במדינה, הוא גורם לבהלה עצומה. על אף שבחלקה היא מובנת, היא גם משתקת, ומאפשרת בחסותה, ותוך שימוש לרעה בה, להוביל את המדינה למקומות מסוכנים מאד.

בדומה לנגיפים רבים אחרים, הקורונה גורם למחלה ויראלית – חום, חולשה, כאבי שרירים, כאבי גרון, שיעול – כולם תסמינים שאנו מכירים מחיי היומיום שלנו, וסבלנו מהם בשלב זה או אחר של חיינו. ובכל זאת, מה שמייחד את הקורונה הוא שבמקרים מסוימים הנגיף יכול להוביל לדלקת ראות קשה שעלולה לדרדר את הלוקים בה להנשמה מלאכותית, ובמקרים קיצוניים אף להביא למותם.

בבואנו להתמודד עם מחלת הקורונה, אחד הנעלמים הגדולים הוא השיעור שבו הנגיף גורם למחלה קשה, זאת לעומת מחלה קלה או אף מחלה א-תסמינית, כלומר ללא תסמינים. כמו כן, עדיין לא ידוע מה משפיע על עוצמת המחלה; קצב ההתפשטות הנגיף; כמות הנגיפים המדביקים כל פרט ופרט; גיל הנדבק ומחלות הרקע שלו; איכות מערכת הבריאות במדינה שבה חלה ההדבקה, ועוד ועוד. כתוצאה מכך ישנו ויכוח ער ואף סוער על מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הנגיף.

גישת המקרה הגרוע ביותר

ניקח שני מקרי קיצון – אם הנגיף גורם למחלה קשה ומסכנת חיים ברוב רובם של הנדבקים, הרי שאין מנוס מאמצעי סגר חמורים וקיצוניים ביותר על מנת לשמור על חיי האוכלוסייה, וזאת יש לעשות בכל מחיר - כלכלי וחברתי. לעומת זאת, אם לרוב הנדבקים הנגיף גורם למחלה קלה – הרי שהמשוואה מיד משתנה מהקצה אל הקצה, ועמה דרכי ההתמודדות. יתר על כן, כרגע לא ידוע האם הנגיף גורם למחלה אצל כל מי שנחשף אליו, ללא שום קשר לעוצמת ומשך החשיפה, או שייתכן מצב בו חשיפה בעצימות נמוכה לנגיף אינה גורמת למחלה כלל.

ישראל בימי קורונה צילום: אבי מועלם

ברור לגמרי כי התשובה לשאלה הזו היא חיונית לצורך קביעת דרכי ההתמודדות עם הנגיף, שכן אם האפשרות השנייה היא נכונה – הרי שמניעת התפשטות הנגיף בעצימות נמוכה באמצעים של סגר מוחלט, עלולה אף לפגום ביכולת למגר אותו, ולא רק לעכב יכולת זו. במילים אחרות, במצב כזה יש סיכוי שסגר מוחלט והרמטי על האוכלוסייה יעבוד נגד המטרה שלשמה הוא הוטל שכן הוא ימנע ממנה להתחסן באמצעות הדבקה קלה. למרבה השמחה, אכן מתחילות בשבועות האחרונים להצטבר עדויות כי ישנו מצב של הדבקה א-תסמינית בנגיף, כלומר אנשים שנחשפו לנגיף ולא פיתחו מחלה כלל. עדויות אלו כמעט ואינן מוצאות את דרכן לכלי התקשורת או לשיח הציבורי, אך הן קיימות ובעלות חשיבות קלינית ואפידמיולוגית עצומה.

על רקע חוסר הוודאות הזו, יש הטוענים שבמצבים כאלו יש לנקוט תמיד בגישת ה"מקרה הגרוע ביותר" ולהניח שהמחלה קשה ביותר ומסכנת-חיים בחלק גדול של המטופלים. גישה זו שמה בראש סדר העדיפות הלאומי את הקטנת התחלואה והתמותה בטווח הזמן המיידי – שבועות וחודשים ספורים – על חשבון כל שיקול אחר, דוגמת המצב הכלכלי והמצב החברתי, ומובילה, בהכרח, לאמצעי סגר קיצוניים על אוכלוסייה שלמה. צריך להבין כי לגישה זו מחיר כבד ביותר, שאנו מתחילים כבר עכשיו להרגיש בו, ושנחוש בו ביתר שאת בחודשים ובשנים הקרובות. המחיר הוא לא רק כלכלי, אלא גם חברתי, נפשי, ואף בריאותי – לגבי כל אותם מטופלים וחולים בקהילה שאינם חולים בקורונה. חשוב מאד להדגיש כי ההחלטה לתעדף כעת, בנקודת הזמן הזו, את הקטנת התמותה והתחלואה מנגיף הקורונה בכל מחיר, תגבה בהכרח, כבר עכשיו ובחדשים הקרובים, מחיר בריאותי כבד מן האוכלוסייה המקומית, וזאת משום שמערכת הבריאות הציבורית בישראל נכנסת למשבר הזה מרוקנת ממשאבים, אחרי שנים של הזנחה קיצונית. זאת למרות אנשי הצוות המעולים שבה, שהם מהטובים והמסורים בעולם.

לא הוכחה יעילות הסגר

יתרה מכך, מצטברות יותר ויותר עדויות, גם מההדבקה הזו וגם מהדבקות וירליות מתועדות קודמות, שלא ניתן יהיה למגר לחלוטין את הנגיף הזה ולהעלים אותו לנצח. הדרך להקטין את התחלואה ממנו תהיה חייבת להיות התפתחות של חיסוניות בקרב רב האוכלוסייה - שמתפתחת, בהיעדר חיסון תרופתי, רק לאחר חשיפה לנגיף. כך שהנגיף לא יוכל להתפשט יותר. לאור זאת, כבר מקובל היום על רבים מהמומחים, כי גישת "המקרה הגרוע ביותר" שתוארה לעיל, תאריך את משך הזמן שבו המדינה והעולם כולו, יצטרכו להתמודד עם המגפה הנוכחית. במשתמע, גישת "המקרה הגרוע" יכולה לפגוע בהתנהלות המדינה למשך חודשים ואף שנים.

גישה אחרת שניתן לנקוט בה היא של "ניהול סיכונים". גישה זו כוללת הבנה כי נגיף הקורונה מהווה איום בהיקף מסוים, וכי מנגד ישנם צרכים ואתגרים נוספים בחברה ובמדינה, גם בתקופת הזמן המיידית, ולא כל שכן בחודשים ובשנים הקרובות. לפי גישה זו, יש לנקוט באמצעים סבירים והגיוניים – דוגמת בידוד מוחלט ומהיר של חולים מוכחים, בידוד של מעגל ראשון מוכח של החולים הללו, ביטול התקהלויות לא נחוצות, ריחוק חברתי סביר, וסגר מלא של אוכלוסיות בסיכון – אך לא שיתוק מוחלט של המשק, על כל המשמעויות ההרסניות שבו. דוגמה למדינה שנקטה בגישה כזו היא בריטניה. מדינה זו ספגה אמנם ביקורות קשות על גישה זו, מתוך הציבור הבריטי ומחוצה לו, ובימים האחרונים אף החמירה את אמצעי הבידוד שלה, אך נכון לרגע כתיבת שורות אלו, מתחזק הרושם כי נקיטת הגישה הזו לא גרמה לתמותה רבה יותר בבריטניה לעומת מדינות אירופה אחרות.

נוקטי גישת "המקרה הגרוע ביותר" מונים לא אחת את הצורך הנכון להשטיח את העקומה, דהיינו למנוע את ההצפה של מערכת הבריאות הציבורית בחולים קשים בתקופת זמן קצרה, דבר שכשלעצמו יפגע בטיפול הניתן להם, ועלול להגביר את מעגל הנזק. אין ספק שזהו נימוק חשוב ומשמעותי ביותר, אך יש להדגיש שעד עתה לא ברור אם יש מתאם טוב בין עוצמת צעדי הבידוד והסגר שהוטלו במדינות השונות לבין עוצמת התחלואה בהן, ולא הוכח קשר סיבתי ברור בין עומק הסגר לבין עוצמת התחלואה הקשה. במילים אחרות - כשם שלא ברור מדוע התחלואה באיטליה כה גבוהה, כך לא ברור מדוע התחלואה במדינות הסקנדינביות נמוכה. זאת ועוד - לא הוכח שסגר עדיף על פני ריחוק חברתי במניעת תחלואה קשה ותמותה, ולא הוכח שפעילות ספורטיבית באוויר הפתוח גורמת להדבקה כלשהי, קלה כקשה. ויש כמובן גם דוגמאות נוספות.

אמצעי הפחדה לחיסול הדמוקרטיה

מה שהופך את המשבר הנוכחי להיות קשה במיוחד – הן ברמה הרציונלית, והן ברמה הרגשית – הוא חוסר הוודאות העצום שבו אנו מצויים, שמחייב את כולנו, ובפרט את המנהיגים, לקבל החלטות שלא על בסיס ידע איתן. אין ספק שזוהי משימה קשה ביותר, אך לא ניתן לחמוק ממנה. לכל החלטה שמתקבלת במשבר הנוכחי יש משמעויות עצומות, ובכלל זה, גם לגישת "המקרה הגרוע ביותר". צר לי לראות שנוצרה אווירה ציבורית שבה כל מי שמבקש לדון בגישה של ניהול סיכונים מוקע מהדיון הציבורי מייד. יתר על כן, חשוב להזכיר כי כל החלטה שמתקבלת במדינה מתוקנת - כגון ההחלטה לאפשר לבני 17 לנהוג בכביש, ההחלטה לאפשר מאות טיסות נכנסות ויוצאות במדינה ביום, ההחלטה שלא להכניס תרופה כזו או אחרת לסל הבריאות, ועוד ועוד– לכל אחת יש משמעויות שליליות על בריאות הציבור. ועם זאת הן מתקבלות על בסיס יומי, וחייב הדבר להיות כך.

שוק הכרמל בתל אביב צילום: איי פי

וכאן אני מגיעה לנקודה האחרונה, המצערת מכולן – על רקע אי-הוודאות הקשה, על רקע הקושי שבקבלת החלטות מצד בכירי משרד הבריאות והמשק, על רקע הבהלה שהתפתחה (שבחלקה היא מוצדקת ומובנת), ועל רקע החרדה הרבה בציבור – ראש הממשלה שהפסיד בבחירות ושלא קיבל את המנדט להקמת ממשלה מהנשיא עושה שימוש בכל אלו על מנת שלא לאפשר את המשך קיומה התקין של הדמוקרטיה שלנו.

ראש הממשלה בתמיכה של כמה מאנשי שלומו, מונע את קיומם של האיזונים והבלמים החיוניים למדינה. באמתלה של חירום, ותוך התבססות צינית ואכזרית במצוקת הציבור, משתמש ראש הממשלה באמצעי הפחדה על מנת להוביל לצעדים אנטי-דמוקרטיים בעליל, שאין להם שום צידוק, בריאותי או אחר. צעדים כגון סגירת בתי המשפט ומניעת הפעולה התקינה של בית הנבחרים שלנו, שאך זה נבחר בבחירות דמוקרטיות.

מגפת הקורונה תחלוף. איש אינו יודע מתי, אך אין ספק שהאנושות תשרוד את המגיפה הנוכחית, ותמשיך להתקיים. אך האם הדמוקרטיה שלנו תשרוד את הקורונה? גם זו נקודת אי ודאות, אך זו כבר תלויה בנו.