קודם נתעלם ממנדלבליט, אחר כך מבית המשפט

1. צפצוף ארוך

הפוליטיקאים מצפצפים על עמדת הפרשן המוסמך של החוק

השבוע שעבר היה הקשה ביותר של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. שר המשפטים אמיר אוחנה כאילו אמר לו: "קח את שבעת המועמדים שלך לפרקליט המדינה ותדחף אותם אתה יודע לאן", ומינה ממלא מקום בניגוד לעמדתו — את עו"ד דן אלדד. אחר כך הגיעה ועדת הכנסת, ובדיון חסינות חיים כץ אמרה לו שוב: "קח את כתב האישום שלך ותדחף אותו". למזלו הרב נמנעה ממנו פעם שלישית. אם האמריקאים לא היו מסכלים בתחילת השבוע את הסיפוח שהבטיח ראש הממשלה נתניהו, ככל הנראה הוא היה מתנגד, ואז שומע את הניגון המוכר: "קח את ההתנגדות שלך...". הפעם השלישית נחסכה, אבל גם שבוע שבו רומסים את עמדת הפרשן המוסמך של החוק פעמיים הוא בהחלט קשה. 

והשאלה היא אם אלה פרכוסי כאוס אחרונים בתקופה המטורללת הזו של ממשלת מעבר מונהגת בידי נאשם בפלילים, או ביטוי טבעי לתהליך שמלווה אותנו בשנים האחרונות, והוא הפער הנורמטיבי ההולך ומתרחב בין המשפט לפוליטיקה בישראל. ובמילים פשוטות יותר – המשפט הולך ומאבד מסמכותו, מעמדו ותוקפו אל מול הפוליטיקאים שאיבדו את ההרתעה ואינם מרכינים עוד את ראשם בהכנעה למשמע המילים "היועץ המשפטי קבע...". השאלה הגדולה היא אם מחר גם פסקי הדין של בתי המשפט צפויים לגורל דומה, למשל בדמות חוקים כמו ההתגברות, שיהפכו את הפסיקות להמלצות בלבד. בכל מקרה הרטוריקה המשתלחת, שמכשירה את חוסר האמון במערכת המשפט כולה, כבר מתנגנת בעוצמה, ומכשירה את הקרקע לכך. פרשת אתי כרייף מטילה צל כבד על מנגנון בחירת השופטים ומאיימת לשפוך את התינוק עם המים העכורים שהצטברו סביבו. שבוע קשה אמרנו? לא רק ליועץ אלא למערכת המשפט.

דן אלדד, אביחי מנדלבליט וחיים כץ צילומים:, משרד המשפטים, אוראל כהן, עמית שעל

2. ביטון לא הבין

ביטון לא הבין שהעבירה המיוחסת לכץ לא נמדדת במבחן התוצאה

בדיון החסינות אמר ח"כ מיכאל ביטון מכחול לבן שלא ישלול מחיים כץ את החסינות מפני שלא השתכנע שצמחה לו תועלת כספית מהחוק שהוביל ביחד עם חברו הטוב מוטי בן ארי. ביטון לא מבין שמדובר כאן בעבירה תהליכית ולא תוצאתית. השחיתות נדבקת לדרך ולא לתוצאה. היא טבועה בהסתרה המרמתית ובניגוד העניינים ולא בשורת הרווח. ביטון, כאדם ישר, צריך לשאול את עצמו אם כך צריך להיראות הליך תקין של חקיקה. כנציג כחול לבן מותר לשאול אם זו הבשורה החדשה של מפלגתו לניקיון כפיים.

החסינות היא אינטרס של הכנסת ולא של חבר הכנסת, וכך גם הליך החקיקה שאמור להיות טהור לפחות כמו בחירת שופטים. השאלה אם ההסתרה וניגוד העניינים הם פליליים צריכה להתברר בבית המשפט. ועדת הכנסת תפקדה בשבוע שעבר כחבר מושבעים. הסנגורית עו"ד נוית נגב והתובע מנדלבליט טענו בפני החֶבר, והכריעו לטובת החָבר.

והשאלה המעניינת יותר היא איך ביטון היה מצביע אילו היה דן בחסינות נתניהו. גם בתיק 4000, בעבירת השוחד שמיוחסת לו, אין תועלת כספית. האם ביטון היה שואל גם כאן "איפה הכסף" ומעניק לו חסינות מהותית? חסד גדול עשה נתניהו, גם לחברי הכנסת וגם לחיים כץ, כשמשך את בקשת החסינות שלו. חלק גדול מנימוקי החסינות שעבדו לכץ רלבנטיים לנתניהו. בוודאי אותה נהמת לב שנשמעה שוב ושוב – הוא רצה לעשות רק טוב למדינת ישראל. הכיוון בדיון חסינות כץ היה מקנה קרוב לוודאי לנתניהו חסינות בתיקי 2000 ו־4000. אבל נתניהו כנראה לא סמך על יושרם של חבריו הפוליטיקאים, והוא הראשון לדעת למה. סביר להניח שביטון, במקרה שלו, לא היה מתמקד בתועלת הכספית של העבירה.

היה זה שבוע טוב של חסינות וזיכויים. כץ קיבל חסינות בכנסת, טראמפ זוכה בסנאט, ואפילו מנדלבליט "זוכה" בהצבעה על עילת החסינות השנייה כשנקבע שפעל בתום לב ללא כוונת זדון.

הרכב הוועדה הוא טוב, גם אם חבריה נכשלים לפעמים

והנה, ניגוד עניינים לא רק בכנסת, אולי גם בוועדה לבחירת שופטים. אולי גם שר האוצר משה כחלון, ולא רק ראש הלשכה לשעבר אפי נוה, הסתיר קשר אינטימי עם המועמדת אתי כרייף. בדיוק כמו שכץ הסתיר את הקשר האינטימי עם מוטי בן ארי.

הסיפור שנטחן בשולי פרשת כרייף הוא איך עובדת הוועדה לבחירת שופטים. הבעיה לטעמי אינה במבנה הוועדה, בהרכבה ואפילו לא בתהליך. הבעיה כתמיד היא ביושרם של העושים במלאכה. שופטים לא צונחים לכיסאם משמים. בעולם יש שיטות מינוי רבות. בחלק מהמדינות הפוליטיקאים הם הדומיננטיים בתהליך, ובחלקן השופטים. השיטה הישראלית אינה נותנת בלעדיות, לא לפוליטיקאים ולא לשופטים. היא כופה עליהם הידברות, כשבתמהיל הזה נמצאים גם נציגי לשכת עורכי הדין. התוצאה היא שבחירת שופטים הופכת לתחרות משיכת חבל ואינטרסים בין חברי הוועדה. בתקופות מסוימות, השופטים שולטים, ובשנים האחרונות הפוליטיקאים. ולפעמים יש צורך ב"דילים" כדי לגשר בין חילוקי דעות. תוצריה של שיטת בחירה דמוקרטית, וזו המתכונת בוועדה לבחירת שופטים, הם לעתים פשרות שמכונות גם בשם הגנאי "דילים". בשיטת בחירה דמוקרטית, ותוכיח גם המערכת הפוליטית, לא תמיד הטובים ביותר נבחרים, כי הם לא נכללים בדיל או בפשרה.

ואיך ייבחרו הטובים ביותר? אם ניתן רק לפוליטיקאים לבחור? או רק לשופטים? הוועדה לבחירת שופטים בישראל היא סיר שהוכנסו אליו המרכיבים הנכונים, אבל התבשיל עלול להקדיח ולהסריח. וכשזה קורה, הבעיה היא יותר באנשים מאשר בשיטה. בניגוד לביטוי התלמודי "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב", שמאשים את החור ולא את העכבר בגניבה, את המערכת ולא את הפרט, כאן עיקר האחראים והאשמים הם העכברים.

אפשר לחשוב על לא מעט שינויים ושיפורים. להוסיף לוועדה נציגי אקדמיה, לשבץ בה שופטים ופוליטיקאים בדימוס שמרוחקים יותר מקלחת האינטרסים השוטפת, אפשר להגביר את השקיפות בעבודתה, וצריך, כמו שמציע ד"ר גיא לוריא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, לחדד את המאבק בניגודי האינטרסים. המסקנה הנמהרת שסיפור כרייף משקף את הזיהום שאחז בבחירת השופטים, הוא אופייני לשיח הישראלי העצבני, והוא משרת את מי שמעוניין בריסוק האמון במערכת המשפט.  

4. סימן לבאות

מנדלבליט רמז לעתיד הבעייתי שצפוי לאלדד במשרד המשפטים

מנדלבליט הסיר את התנגדותו למינוי עו"ד דן אלדד לממלא מקום זמני לפרקליט המדינה. במכתב לחברי הנהלת הפרקליטות הודיע היועץ ששר המשפטים מינה אותו למרות "שהסברתי לו בפירוט כי אינו מתאים". השר אוחנה מיהר להשיב במכתב: "לא הוסבר לי – לא בפירוט ולא בכלל – מדוע עו"ד דן אלדד אינו מתאים". ההסבר היחיד, כתב אוחנה, הוא שחברי ההנהלה מתנגדים. ותשובתו: "שירות המדינה אינו 'חצר פרטית'".

עד שלא יישמע הסבר מניח את הדעת לעמדת היועץ, מותר לקבוע שהוא טעה בהתנגדותו. ואם הסיר אותה, למה מצא לנכון "ללכלך" אותו במכתב פומבי. ועכשיו השאלה היא האם נסתם הגולל על יכולתו של אלדד לתפקד. מסתבר שהבחירות האלה הן לא רק"'כן ביבי – לא ביבי" אלא גם על "כן אלדד – לא אלדד".