הכוח של החרדים גדול בהרבה ממספר המנדטים שלהם

השאלה המרכזית של הפוליטיקה החרדית היא איך קורה שלמרות הגידול הטבעי העצום, המפלגות החרדיות צומחות לאט מאוד. הן עמדו ב־1996 על 14 מנדטים וב־2003 על 16 מנדטים, והן עדיין עומדות על 16 מנדטים גם ב־2019. יש לכך, כנראה, שתי סיבות עיקריות. אחת היא גל העלייה מברית המועצות בשנות ה־90 שהקטין משמעותית את חלקן של המפלגות המגזריות החרדיות והערביות. זאת, כיוון שהעולים הצביעו בעיקר למפלגות הגדולות ואחר כך למפלגות מגזריות שצמחו מתוכם.

הסיבה השנייה הוא שינוי בחלוקת המנדטים בין המפלגות הדתיות עצמן. אם בעשור הקודם לש"ס היו 11-10 מנדטים וליהדות התורה 6-5 מנדטים, הרי שבבחירות האחרונות שתיהן קיבלו 8 מנדטים. הסיבה היא שרוב מצביעי ש"ס בעבר היו דתיים ומסורתיים. אחרי פטירתו של הרב עובדיה יוסף בסוף 2013 ש"ס הפכה למפלגה הרבה יותר חרדית ואיבדה קולות מסורתיים. סייעה לכך העובדה שיו"ר ש"ס אריה דרעי הכתיר לנשיא מועצת החכמים את הרב החרדי הקנאי שלם כהן.

כך ירדה ש"ס מ־332 אלף קולות בבחירות 2013 ל־242 אלף בלבד בבחירות 2015, שבהן התמודדה מול יחד של אלי ישי. בבחירות שהיו השנה, שבהן ישי כבר לא התמודד נוספו לה רק כ־30 אלף קולות, הרחק מהישגי העבר. כך, שזה נראה כרגע השווי האמיתי של ש"ס: 8-7 מנדטים. במקביל יהדות התורה צומחת. כלומר, הקול החרדי גדל אבל מתקזז עם קולות לא חרדיים שעוזבים.

פרופ' נסים ליאון מאוניברסיטת בר אילן, חוקר ש"ס מנקודת המבט של השטח, סבור שהסיבה העיקרית לירידה של המפלגה היא צמיחת מעמד הביניים המזרחי. על פי תפיסה זו התחרדות המפלגה היא לא בהכרח הגורם אלא אולי תוצאה של תהליכים עמוקים יותר. "מעמד הביניים מסתכל על המכללה ולא על הישיבה. הוא מחפש אפשרות למוביליות, לניוד קדימה, להעברת הנכסים לדור הבא". מבחינת מעמד הביניים המזרחי אומר ליאון, "ליכוד זה מפא"י שלו. הוא מרגיש חייב לליכוד". ליאון אומר שהתהליך החל כבר בימי הרב עובדיה יוסף. "אני לא חושב שזה רשום על השם של דרעי".

מימין: יו"ר ש"ס אריה דרעי ויו"ר יהדות התורה יעקב ליצמן צילום: עמית שעל, שאול גולן

לא המנדטים קובעים את הכוח

עוד שני תהליכים שמקטינים את הצמיחה החרדית: האטה בחזרה בתשובה מצד אחד, ומצד שני יציאה לשאלה של צעירים חרדים בהיקף של 10% במצטבר. "בשנים האחרונות אין גל של תשובה", אומר ליאון. "אין כיום תנועה עממית חזקה של חזרה בתשובה".

תופעת החרדים החדשים שיוצאים לעבודה ומתנהגים בצורה יותר מודרנית מעלה בכל מערכת בחירות מחדש את השאלה האם תהיה בריחה של קולות חרדיים למפלגות הימין האחרות ובמיוחד לליכוד. מתברר שבסוף הנאמנות למחנה החרדי גוברת. ההצבעה למפלגות החרדיות בערים החרדיות נותרה מ־2006 יציבה על 90%. החריג היחיד היה בבחירות 2015 שבהן הן ירדו ל־84% בגלל מפלגת יחד המשותפות לאלי ישי ועוצמה לישראל.

כך עולה מנתונים שהעביר ל"כלכליסט" ד"ר עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. בליכוד יוכלו אולי להתנחם שהתמיכה בו עלתה מפחות מ־1% ב־2016 ל־4% ב־2019.

ד"ר לי כהנר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ומכללת אורנים אומרת שלנאמנות החרדים החדשים למפלגות החרדיות יש מצד אחד "סוגיות של זהות, נאמנות והשתייכות לעדר". זה לדבריה גם "כוחו של הרגל". היא מציינת שהחרדים החדשים דוגלים בתפיסות של המפלגות החרדיות בנושאי דת ומדינה. בנוסף הם ממשיכים להשתמש במוסדות החינוך החרדיים שאותן מייצגות המפלגות החרדיות. היא מציינת שגם אין להם חלופות הצבעה אחרות. לדבריה, "מפלגות הימין לא השכילו להכניס נציגים של חרדים מתונים". שאלה מעניינת היא האם הח"כ החרדי החדש שלמה קרעי מהליכוד, שעומד הפעם בראש המטה החרדי של המפלגה, יצליח יותר בהבאת קולות חרדיים ובמיוחד לזנב עוד יותר בש"ס.

כידוע לכוח החרדי תורם לא רק הגידול המהיר באוכלוסייה אלא גם שיעור ההצבעה הגבוה. שיעור ההצבעה בערים החרדיות עמד בבחירות האחרונות על 83.5% כלומר 15% מעל הממוצע הארצי (68.5%). הערים שנבדקו היו מודיעין עילית, ביתר עילית ואלעד. שתי סיבות לשיעור ההצבעה הגבוה הן משמעות חברתית גבוהה ומנגנון מאוד מאורגן. תופעה נוספת שהתגלתה באזורים חרדיים מספר פעמים במהלך השנים, אלה מערכים מאורגנים של זיופי בחירות, אבל סביר שההשפעה שלהם מוגבלת. בפועל ההיסטוריה מוכיחה שיש קשר הפוך בין מספר המנדטים שמקבלות המפלגות החרדיות לעוצמתן הפוליטית. הקדנציות הטובות ביותר של המפלגות החרדיות היו ממשלת נתניהו הראשונה, השנייה והרביעית שבהן היו למפלגות החרדיות בממוצע 15 מנדטים.

הקדנציות הגרועות ביותר היו ממשלת ברק (2001-1999), ממשלת שרון־שינוי (2006-2003) וממשלת נתניהו־יש עתיד (2015-2013), שבהן המפלגות החרדיות או לפחות אחת מהן היו באופוזיציה. זאת, למרות שממוצע המנדטים של המפלגות החרדיות עמד בכנסות אלו על 19 מנדטים. במילים אחרות, כוחן של המפלגות החרדיות אינו נקבע לפי מספר המנדטים אלא על פי השאלה האם הן בקואליציה וכמה הן חיוניות לה. מצב שבו ליברמן הוא לשון המאזניים מזיק מבחינתן הרבה יותר מאובדן מנדטים.

שיעור ההצבעה הגבוה ביותר למפלגות החרדיות, 51%, הושג בעשירון התחתון ביותר (הראשון), שאליו משתייכות מודיעין עילית וביתר עילית. השיעור השני בגובהו הושג בעשירון השני, שאליו משתייכות ירושלים, בני ברק, אלעד ובית שמש - 38%. כך עולה מניתוח של תוצאות הבחירות באפריל השנה לפי עשירונים סוציו אקונומיים של החוקר ירון הופמן־דישון ממרכז אדוה לשוויון וצדק חברתי. אפילו מצביעי המפלגות הערביות ממוקמים קצת גבוה יותר, בעיקר בעשירון השני והשלישי.

בכל שמונת העשירונים הגבוהים יותר מקבלות המפלגות החרדיות עד 4% בלבד. בשלושת העשירונים הגבוהים הן מקבלות רק שברי אחוז.

קניג העביר ל"כלכליסט" גם את נתוני ההצבעה בשתי ערים מתחרדות, ירושלים ובני ברק. בירושלים המפלגות החרדיות טיפסו בהתמדה מ־22% ב־1992 ל־37% בבחירות השנה. במקביל מפלגות השמאל והמרכז ירדו מ־31% ל־18%. אבל הליכוד היה ונשאר על 25% ומפלגות הימין האחרות נותרו על 11%. כלומר ירושלים הפכה עיר עוד יותר חרדית וימנית משהיתה והתמיכה במפלגות הימין והחרדים עומדת על 73%, כמעט שלושה רבעים מכלל אוכלוסיית העיר.

ההצבעה הולכת ומתחרדת

התופעה שהתחזקות החרדים מלווה בקריסה של השמאל והמרכז ולא של הימין מופיעה גם בבית שמש. אפשר להסביר את זה בין היתר בכך שדתיים לאומיים ומסורתיים, כלומר קהל המצביעים הטבעי של הימין נרתע הרבה פחות מהתחרדות מאשר חילונים שמצביעים יותר לשמאל ולמרכז. הדתיים, כנראה, ממשיכים להגר לערים אלה וגם עוזבים אותן פחות.

בניגוד לירושלים שבה התושבים הולכים ומתחלפים, בית שמש פשוט גדלה מאוד וכמעט כל האוכלוסייה שנוספה היו חרדים עם כמות מסוימת של דתיים לאומיים. עד שנות ה־90, אומר עופר קניג, הרכב ההצבעה בבית שמש הזכיר עיירת פיתוח. מאז ההצבעה הולכת ומתחרדת. המפלגות החרדיות זינקו מ־28% בבחירות 1996, שבתוכם היו מסורתיים רבים שהצביעו לש"ס, ל־50% היום. במקביל העבודה ומפלגות המרכז ירדו מ־15% בשנות ה־90 ל־5% בבחירות השנה.