הקרב המאסף של הדמוקרטיה הישראלית

שתי חזיתות להטו אתמול (ד') בקרב המאסף שמנהלת הדמוקרטיה הישראלית על חייה. האחת, בירושלים, בוועדת הבחירות המרכזית שאישרה את ריצתם של הכהניסטים לכנסת. השנייה, בעפולה, בקרב על גדר ההפרדה החרדית בין נשים לגברים במופע של הזמר החרדי מוטי שטיינמץ.

בעפולה, בינתיים, המילה האחרונה היא של בית המשפט העליון שביטל את ההפרדה במופע. נכון, באיחור שלא מנע את המופע, אבל האמירה העקרונית חשובה כאן מהמעשית.

מימין: ברוך מרזל, בנצי גופשטיין, איתמר בן גביר. הקרב המאסף צילום: אלכס קולומויסקי, אבי מועלם

בירושלים, המועמדות של הכהניסטים ה"כבדים" יותר, ברוך מרזל ובני גופשטיין, יכולה אף היא להתבטל בבג"ץ. אם כך יהיה, נמצא שוב את בית המשפט העליון כמגן האחרון של הדמוקרטיה בשתי החזיתות שבערו אתמול.

ורב הדמיון והמשותף ביניהן, בין עפולה לירושלים. גם הכהניסטים וגם החרדים הם "השותפים הטבעיים" של נתניהו בממשלת הימין שהתחייב להקים במאמר בבטאונו הרשמי 'ישראל היום'.

מרתק לעקוב אחרי הנימוקים שנשמעו בשתי החזיתות - גם הכהניסטים וגם החרדים תולים את נימוקיהם בדמוקרטיה, בזכויות האדם, בחופש הביטוי, בזכות להיבחר וגם בזכות להיות שונה – זכותם של החרדים, במיוחד נשותיהם, להפרדה מרצון כביטוי להגשמת האוטונומיה האמונית שלהן. ככה זה בדמוקרטיה שיודעת לחמש את מחריביה ומבקשי נפשה במיטב הנימוקים.

הפרדה מלאה בהופעה החרדית בעפולה צילום: נחום סגל

בן גביר מדבר על דמוקרטיה יהודית, כשמצע מפלגתו עוצמה יהודית מתכחש לדמוקרטיה המערבית ולערכים האוניברסליים. השופט חנן מלצר, יו"ר ועדת בחירות, התעקש שאין דמוקרטיה מלבד זו המערבית, אבל בן גביר בשלו – דמוקרטיה יהודית. וליתר דיוק, דמוקרטיה ליהודים וגם זה בעירבון מוגבל, עוד לפני שהגענו לשמאלנים ובוגדים. אבל כשרצים לכנסת, נזכרים הגזענים לשנן את כל המניפסטים של הזכויות.

גופשטיין הגיע אתמול חמוש במסמכים, ציטוטים ואסמכתאות שנועדו להלבין את הגזענות השפלה שלו ושל תנועתו להב"ה שבסך הכל פועלים למניעת התבוללות. ומיותר לחזור על הקלישאה ההשוואתית לחוקי הגזע בגרמניה שאסרו על נישואים בין בני הגזע הארי לבין הגזעים הנחותים. על הדרך, איים בן גביר לתבוע דיבה את סתיו שפיר שכינתה אותו היטלר. בזמנו תבע בן גביר דיבה את אמנון דנקנר שכינה אותו 'נאצי קטן'.

לאחר שהתיק הזה התגלגל מהשלום למחוזי ולעליון, זכה בן גביר בפיצוי של שקל אחד. זה מה ששווה שמו הטוב. ומה שזכור במיוחד מפסק הדין הוא התהייה של שופט המיעוט בעליון אליעזר ריבלין – איך זה שאנשיו של בן גביר הלבישו את יצחק רבין במדי הגסטאפו, באותה הפגנה מפורסמת בכיכר ציון בירושלים, ואילו בן גביר נעלב כשמכנים אותו 'נאצי'?

וגם המאבק בעפולה התעטף ונתמך בסט הנימוקים הדמוקרטי. ושוב, החרדים שלא מכירים במדינה, שמטיפים ומשתמטים ברובם משירות צבאי, שלא ימנו נשים כחברה במפלגותיהם או בבתי הדין הרבנים, נזכרים לפתע בזכותה של האישה ליהנות ממופע, בהפרדה כמובן. ואפילו מדובר כאן בהפרדה שוויונית שאינה משפילה את האישה כמו דחיקתה לספסלים האחוריים של האוטובוס או למדרכה הנגדית שיועדה להן. לכאורה, יש היגיון בהפרדה כזו, שגם ליברלים מובהקים תמכו בה. ובכל זאת, אסור להתירה מהטעם של סכנת המדרון החלקלק.

אם נתחיל בהיתרים להפרדה במרחב הציבורי, מחר זה יהיה בבתי היולדות (כשאשתו של סמוטריץ תכרע שוב ללדת במזל טוב), או אולם במסעדה שסועדים ערבים או אתיופים יופרדו בה. ומי שרוצה להפליג בדמיונו מוזמן להציץ בהיסטוריה של הגרועות שבמדינות שהחלו עם פרוצדורות ההפרדה האלה. מופעים בהפרדה? בבקשה, אבל באולמות פרטיים שיישכרו לשם כך, לא בחסותה של עירייה ולא במרחב ציבורי.

ובכלל, ההפרדה אינה ציווי הלכתי, אלא פרקטיקה שנהוגה אצל החרדים והחרד"לים. ההפרדה המסורתית קיימת כמובן בבתי כנסת ובטקסים דתיים. היא התרחבה לשמחות והלוויות, והיום היא מבקשת להתרחב למרחב הציבורי הכללי באירועי בידור. בינתיים, בית המשפט העליון עצר את זה. ותודה לשניים מהמינויים של איילת שקד, שישבו בהרכב.

החרדים כמו הכהניסטים שהשתלטו על הפוליטיקה הדתית מבטאים את המוטציות הקיצוניות של היהדות - המוטציות הבדלניות, הגזעניות והאלימות. רוב היהודים אינם כאלה. אבל כנראה שאותן תכונות הקיצון מייצרות גם את הדחף, במצוות הרבנים, להיכנס לפוליטיקה, לרדוף שררה, שלטון וכוח. וזאת, כדי לחסל את הדמוקרטיה הליברלית, הסובלנית שרוב הישראלים - יהודים ולא יהודים - חפצים בה.

אתמול חזינו בעוד מאמץ של הכהניסטים בירושלים והחרדים בעפולה להשתלט על הדמוקרטיה הישראלית, על המרחב הציבורי, על ההשפעה בקואליציית נתניהו המובטחת. בינתיים, בית המשפט העליון הוא המחסום היחידי, אבל גם הוא לא יועיל אם הציבור הישראלי לא ייקח אחריות על גורלו הדמוקרטי - במחאה, בשיח ובעיקר בבחירות הקרבות שבכל רגע – ואתמול היו שניים כאלה – הולכת ומתחדדת חשיבותן.