"עכשיו יכולים לבוא ולומר לי לא מגיע לך, על פי חוק"

ערביי ישראל מתלוננים על אפליה וקיפוח עוד לפני חוק הלאום. מה בעצם כל כך מקומם דווקא בו?

“במשך כל החיים שלי, ולאורך תהליך בניית החברה שלנו, כל הזמן היתה כוונה להיות חלק מהמקום שאתה נמצא בו, שאתה תורם לו. ההורים שלנו לא הרגישו שייכות למדינה, אבל בעשור האחרון החברה הערבית הגיעה להבנה, או לרצון, שהיא כן רוצה להיות חלק מהחברה הישראלית, ולתרום לקידום המדינה וגם לקידום מעמד החברה במדינה. ואז בא החוק שאומר: רק רגע, כל המה שהיה עד עכשיו, כל מה שהנשיא ריבלין מדבר עליו - זה לא יקרה. את שונה, זרה, וכמה שתתאמצי, זה לא יעזור לך”.

אבל הנה עברה שנה, ושום דבר לא השתנה בפועל.

“לפי דעתי יש הבדל עצום בין זה שאני לא כל כך אוהבת אותך, לבין להגיד את זה בפנים. זה ש‘שמים את הנקודות על האותיות’, כמו שאומרים בערבית, זה פוגע. בסופו של דבר, אני בת 55 עוד מעט, ואני שואלת את עצמי: עד מתי אני צריכה להוכיח את הנאמנות שלי למדינה? למה אני צריכה עוד לקבל תו תקן? כמה חברות אני צריכה לפתוח, כמה עובדים אני צריכה להעסיק, איזו כמות אני צריכה לייצא, כדי שהמדינה תגיד: ‘כן, את אזרחית שווה’?

“מבחינתי יכול להיות שזה בעייתי, אבל כחברה איכשהו התרגלנו, כי עברנו את כל תהליכי הגזענות במדינה. אבל מה שמפריע לי זה מה אני משאירה לילדים שלי, איפה אני משאירה אותם לחיות”.

את משאירה אותם לחיות במדינה שמוגדרת כמדינת היהודים.

“יש ערכים מסוימים ליהדות, וערכים מסוימים לדת היהודית, אבל זה מצב של ‘טייק איט אור ליב איט’, קבלי את זה או שתעזבי? איך זה מתיישב עם השונה? עם מי שלא כמוך? עם אוכלוסיה שהערכים האלו לא מתאימים לה? האם לפני החוק היה ספק שזו מדינה יהודית? הרי זה ברור מאליו. אז מאיפה הצורך הזה לשים את הדגש: ‘הערבים לא שלנו. הם אורחים. הם משהו אחר’? במובן מסוים אני מרחמת על אלו שכל הזמן מזינים את השנאה ואת ההפרדה”.

רים יונס. על הח”כים הערבים: "חלק מהזמן שלהם מופנה להתנגדות להריסת בתים בשטחים ולא לטיפול בעניינים היומיומיים של החברה כאן בישראל" צילום: שרון צור

שהיתה קיימת גם בלי החוק.

“זה לא העניין. החוק שם קץ לשאיפות. עכשיו יש חותמת שאומרת שמותר להפלות לרעה ערבים. אז מאיפה תבוא התקווה לתקציבים, לשפר את המעמד של החברה? כשאני מנסה לקדם מפעל ולשכנע שאני עושה פעולות שטובות לכלכלת ישראל - עכשיו יכולים לבוא ולהגיד לי: ‘לא מגיע לך, על פי חוק’. גם בתי משפט יכולים להשתמש במקרה של קונפליקט בין יהודי לערבי. אם יש תפקיד אחד שמתמודדים עליו יהודי וערבי, ברור מה תהיה ההחלטה”.

"הפיצוי הכספי מביש"

אז איך את מסבירה את זה שקבלת חוק הלאום עברה כל כך בשקט בחברה הערבית?

“זה די מדהים אותי שהחברה הערבית לא יצאה לרחובות. ושגם עכשיו זה עובר בשקט. זה פשוט סממן של יאוש מלהגיע למצב נורמלי. הגדוּלה של השילטון בישראל היא שלאט לאט הוא הצליח להביא את החברה הערבית למצב של חוסר איכפתיות. מה שאיכפת לי זה אני, הילדים שלי, הקיר שסוגר את הבית שלי, וזהו. את עדיין רואה אקטיביסטים פה ושם, עדיין יש בודדים שנלחמים, אבל בגדול הייאוש הוא מחלה מתקדמת בחברה הערבית”.

החברה הערבית קיבלה פיצוי על החוק הזה, תכניות פיתוח.

“זה משהו להתבייש בו, לקנות אנשים בכסף, בתקציבים, זה דבר לא טוב אם זה בא על חשבון דברים אחרים שלוקחים. למה צריך לקשור את חוק הלאום בתקציבים? מה הקשר בין אהבת האחר לבין שקל חזק? אבל אם מתנהלים לפי ערכים טובים, נכונים, גיוון, שונות - אז הסיכוי הוא גדול שגם הכלכלה תהיה טובה”.

"אי אפשר לשים גבול ליאוש"

זה מה שלדעתך הוביל לשיעור ההצבעה הנמוך בבחירות האחרונות?

“זה חלק מהעניין, וחלק מזה אלה דברים שקשורים בחברה הערבית עצמה: שאנשים לא רואים את העבודה של חברי הכנסת הערבים בכנסת. בגלל שחלק מהזמן שלהם מופנה להתנגדות להריסת בתים בשטחים ולא לטיפול בעניינים היומיומיים של החברה כאן בישראל”.

אם אתם לא מרוצים מחוק הלאום, הדרך להחליף את השלטון שחוקק אותו עוברת בקלפי. זה קצת ירייה ברגל לא ללכת להצביע, את לא חושבת?

“זה נכון, אבל תזכרי שבכנסת הקודמת היתה לרשימה המשותפת 12 מנדטים, ולמרות זאת היא לא הצליחה לנטרל את חוק הלאום, אז כמה עוד מנדטים יכלו להביא אם היו יוצאים לבחור? עוד שלושה? גם זה לא היה משנה את המצב והחוק עדיין היה נחקק. זה רק מראה את מצב היאוש שהגיעו אליו. כמו המשל על הצפרדע שזורקים אותה לסיר מים רותחים: היא קופצת, אבל אם מחממים אותם לאט לאט כשהיא בפנים, היא תתבשל. ככה מחממים את החברה ערבית, 70 שנה, וזה לא הולך למקום טוב - לא לערבים ולא ליהודים”.

תסבירי.

“כל מיני דברים שקורים עכשיו נשארים בחברה הערבית. אבל זה יגלוש. אי אפשר לתחום אומללות. אי אפשר לשים גבול לעוני ויאוש. למשל יש עכשיו בעיה של אלימות בחברה הערבית, ויש הרבה נשק לא חוקי. המשטרה לא עושה עם זה כלום.

“כרגע משתמשים בו רק בתוך החברה הערבית, אבל את באמת חושבת שבמקרים של יאוש זה ישאר ככה ולא ישתמשו בו גם נגד כלל החברה הישראלית? 50% מהמגזר חי מתחת לקו העוני. כרגע איכשהו הם מסתדרים – אבל זה יגלוש. זה טיפשי לחשוב שאתה יכול לחיות ברמה גבוהה, והשכן שלך יכול לחיות באומללות, זה לא מצב שיכול לקרות. כמה אפשר להחזיק את המצב הזה? עוד 10 שנים? 20 שנים? כדי שנחיה טוב, כולם צרכים לחיות טוב”.

את מתכוונת להצביע בבחירות בספטמבר?

“בטח”.

אבל אם הסברה היא שזה לא ישנה כלום, למה בכלל לצאת ולהצביע?

“הצבעה היא הזכות שלי להגיד מה שאני חושבת, גם אם לא ישמעו את מה שאני חושבת. ביקשתי גם מאנשים שמסביבי להצביע. לא חשוב למי, וגם אם אף אחד לא שומע. אין לי את הפריבילגיה לצאת מהמשחק או לא להילחם”.

ודווקא לצעירי המגזר שהתחילו עם הקמפיין נגד ההצבעה יש את הפריביליגיה הזו?

“לדעתי גם לא, אבל היום כל אחד חי לבד, מנסה להשיג מה שיכול להשיג, ומתגלגל. אבל אני לא מעוניינת רק להתגלגל בחיים, אני רחוקה מזה”.

"את סיר הלחץ אי אפשר להחביא"

מצבם של הצעירים אמור להיות טוב יותר, לא? למה הם רק רוצים להתגלגל?

“יש התפתחות במצב של הצעירים ורואים אותה. אבל גם יש בעיות. כולם הולכים ללימודים אקדמיים ולא מצליחים להתפתח. אם הם לא יוכלו להתפתח בהתאם להשקעה ולעבודה שלהם, יש שני תרחישים אפשריים: או שיעזבו והמדינה תיתקע עם המסכנים מה שירע יותר את כלכלת ישראל, או שתהיה התקוממות. את סיר הלחץ הזה אי אפשר להחביא כבר.

“אנשים מבינים, רואים איך אחרים חיים, רואים איך חיים במקומות אחרים בעולם. הם לא יתפשרו על פחות ממה שמגיע להם, גם אני לא אתפשר על פחות ממה שמגיע לי”.

התעוררות הלאומיות לא חריגה בנוף, אלה תהליכים שקורים עכשיו גם בארה”ב, באירופה, וגם במדינות ערב.

“זו לא התעוררות לאומית, אסור להתבלבל. זו התעוררות חומרית. לאנשים יותר איכפת הכסף, הכוח, השלטון. זה מה שחשוב.

“זה שקושרים את זה ללאומיות או לדת: כל אחד קושר את זה לאן שהוא קושר בשביל למצוא אוהדים. אנשים לא יותר פטריוטים אלא פשוט חשוב להם יותר מה הם אוכלים, מה הם לובשים, באיזה אוטו הם נוהגים - ולא איכפת להם על חשבון מי זה. אנחנו רואים בבירור שהמערב חי על חשבון מסכנים.

“פטריוט זה דבר טוב: הוא לא רוצה את טובתו על חשבון מי שמסביב. מרתין לותר קינג – הוא פטריוט. הוא רצה בטובת השחורים לא על חשבון אף אחד, אלא בשביל ארה”ב טובה יותר”.

עדיין, אי אפשר להתעלם מהטענה שמצבו של המיעוט הערבי, ובטח של הנשים, טוב יותר מזה שבארצות ערב.

“תיכף גם תגידי לי שאם לא טוב לי אני יכולה ללכת לגור במדינה ערבית: ‘תחזרי לפלסטין, תחזרי לירדן’. למה? מה הקשר שלי אליהם? זה שיש מקומות יותר גרועים מישראל זה לא אומר שישראל צריכה להתגאות בזה. צריך לשאוף שיהיה פה כמו בקנדה ולא להגיד לאזרחים שחיים פה: ‘תגידו תודה שאתם חיים פה’.

“אני היום יכולה לחיות בכל מקום בעולם. יש לי את היכולת. אבל אני רוצה לשפר פה. בקנדה לא צריכים אותי. לי איכפת מהמקום הזה, אני רוצה שהילדים שלי יחיו פה יותר טוב, אני רוצה שהילדים שלך יחיו פה יותר טוב”.

איך עושים את זה?

“בלדבר, בלהכיר. אני מאמינה שכמה שנחשפים אחד לשני, זה בונה עוד נדבך של אמון. בסוף רק מפגש של אדם עם אדם עושה את השינוי”.