הקטל בכבישים אינו גזירת גורל

משרד התחבורה פרסם לאחרונה, כחלק מרשימת הישגיו, את הפחתת מספר ההרוגים בתאונות הדרכים ב-30% במהלך כהונתו של שר התחבורה ישראל כץ. אך לפי השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל ולפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כאשר צוללים לנתונים ובודקים אותם, מתגלה מצב עגום מאוד.

כך, בעוד שאכן נרשמה ירידה - של 12% בלבד - במספר ההרוגים, עדיין נרשמו בעשור האחרון בין 300 ל-400 הרוגים בכל שנה, ומעל ל-2,000 פצועים קשה; בשנת 2018 התרחשו מעל ל-42 אלף תאונות דרכים מדווחות, מתוכן מעל ל-2,000 תאונות קשות (עלייה של 10% מתחילת העשור).

צילום: דוברות כבאות והצלה

בנוסף, העלות הכספית למשק כתוצאה מהתאונות - המחושבת לפי נתוני אובדן כ"א, פגיעה בפריון, תשלומי ביטוח וכדומה - רושמת בשנים האחרונות עליה משמעותית: בשנת 2015 היא עמדה על 12 מיליארד שקל, ובשנת 2018 - על 22 מיליארד.

המסקנה די ברורה: הירידה במספר ההרוגים לא נבעה, ככל הנראה, מפעילות משרד התחבורה; ירידה במספר ההרוגים השתקפה בעשור האחרון גם בכל המדינות שקלטו כלי רכב בטיחותיים. הטכנולוגיה החדישה, שילדת רכב עמידה, כריות אוויר, בקרת יציבות וחיישנים למיניהם, שהותקנו בכלי התחבורה, הם המקור לשינוי.

קיימת נטייה לקטלג את התאונות כגזרת גורל או כמס בלתי נמנע לטכנולוגיה - ולא כך הדבר. מדינות רבות בעשור האחרון הכריזו מלחמת חורמה בתאונות דרכים, והגיעו להצלחות מרשימות שהתבטאו בהורדה של עשרות אחוזים בנפגעי תאונות: לשם השוואה, בישראל כ-15 הרוגים על כל מאה אלף כלי רכב; בשוודיה ובשוויץ, מדינות בעלות אוכלוסיה דומה, מספר הנפגעים עומד על כשליש מהכמות בישראל.

הפעולות הנדרשות

אין ספק שהאחריות על הנעשה בכבישים מוטלת על המדינה. דוחות מבקר המדינה, ועדת הכלכלה של הכנסת, עמותת "אור ירוק" ומכוני מחקר נוספים הגישו הצעות כיצד יש לשפר את הבטיחות בדרכים. להלן חלק מעיקרי הדברים:

שיפור בתשתיות: לאורך עשרות שנים התקציב הוקדש ברובו לכבישים (עידוד רכב) ולא לתחבורה ציבורית. איזון מסוים התחיל רק בשנת 2016, ולמרות זאת עדיין יש כבישים שגובים מחיר כבד בנפגעים ולא הוקדשו המשאבים הראויים לשינוי המצב.

צמצום מספר כלי הרכב הפרטים: בשנה החולפת, ב-68% מהתאונות הייתה מעורבות של כלי רכב פרטים, והם גרמו למירב הנפגעים. ברכבת ישראל, עם 65 מיליון נסיעות בשנה, אף לא אחד נפגע מאז 2010. בישראל מעודדים שימוש ברכב ולא יוצרים חלופות זמינות בתחבורה הציבורית.

חינוך והסברה: הקלות הבלתי נתפסת שבה נהגים צעירים ללא הכשרה מספקת אוחזים בהגה כאשר הם שיכורים, היא המשקפת את הכישלון בתחום; במסגרת זו אין ספק שגם האכיפה של חוקי התעבורה הם נדבך מרכזי לחינוך של משתמשי הדרך, והתחושה שאין מספיק פיקוח על הכבישים היא נחלתם של רוב הנהגים.

חקיקה וענישה: הענישה אמורה להיות הפעולה המשלימה לפעולות החיוניות של האכיפה, אך לצערנו בתי הדין לתעבורה כורעים תחת העומס ולא קיימת יכולת למיצוי הדין. גם מערכת החוקים המקלה בתחום מאפשרת למפירי חוק לחמוק ממלוא העונש.

לצערי, בבחירות האחרונות, מתוך 47 הרשימות שהתמודדו לכנסת מעט מאוד רשמו במצע המפלגה את נושא התחבורה ותאונות הדרכים; הקנביס, למשל, זכה להתייחסות הרבה יותר רחבה. לכן, עלינו מוטלת החובה לדרוש בבחירות הקרובות שכל מפלגה תתייחס למוות ולכאב, אותם ניתן לצמצם כפי שעשו במדינות אחרות.

יחד עם כינון הממשלה הבאה עלינו להפעיל לחץ בכל האמצעים הדמוקרטים על מנת שמשרד התחבורה - יחד עם יתר המשרדים הרלוונטיים האחרים - יגבשו במהירות תוכנית לאומית ראויה ורחבה למיגור תאונות הדרכים. אין זו גזרת גורל, ובמקום שבו מדינות רבות אחרות הצליחו - גם אנחנו יכולים.

הכותב הוא יועץ בנושאי תחבורה, לשעבר מנכ"ל בומברדייה ישראל.