לשכה בין אנרכיה לדיקטטורה

הקריאה של ויליאם שייקספיר ב"הנרי השישי": "ראשית, נהרוג את כל הפרקליטים" הפכה לקלישאה המפורסמת ביותר שביטאה את יחס האנושות לעורכי הדין. ביטוי מודרני יותר לתיעוב הזה קיבלנו בסרט "פארק היורה" הראשון, שבו רק אדם אחד נטרף בידי הדינוזאור, וזה היה עורך הדין בשבתו על הכיסא. לא במשרדו, אלא בשירותים. כשזה קרה, הקהל באולם פרץ בתשואות.

לשכת עורכי הדין בישראל לא חוסכת מאמצים כדי להשתלב בנרטיב הזה. נכון, אין הרבה מקצועות ציבוריים שזוכים לאהדה ציבורית. לא פוליטיקאים, לא עיתונאים, לא עורכי דין. התחרות על המקום האחרון בהחלט קשה.

מימין: אבי חימי, ציון אמיר ואפי נוה. המועמדים מבינים שכבר נחבטנו בקרקעית צילום: עמית שעל, אוראל כהן

עריכת דין היא מקצוע יהודי ביסודו. יש בו תאוות פלפול, איפכא מסתברא, קוצו של יוד וכל הג'אז הזה שהופך למדנות אינטלקטואלית לקרב מוחות. לא בכדי מספר עורכי הדין לנפש בישראל הוא הגבוה בעולם.

ומרתק הפער הבלתי נתפס שבין יעדיו הנשגבים של המקצוע לבין תדמיתו. עורכי דין הם הלוחמים בשוחות המודרניות למען הצדק, הצדק של לקוחותיהם. ולא כל הלקוחות הם רשעים או פירמות כוחניות ונצלניות. עורכי דין הם גם מגיני החלשים, והם גם חוד המגן החברתי בלחימה נגד הפשע והשחיתות. אבל גם הטוב הזה לא מצליח למרק את הכתמים ולייצר יחס מאוזן יותר. תמיד חוזרים להמלצה של שייקספיר.

עו"ד אפי נוה, לזכותו ייאמר, רשם כמה שיאים חדשים בדרדור הדימוי המדורדר ממילא של המקצוע. ובכל זאת, היה בנוה משהו אותנטי שבעט בקודים המקובלים של מכובדות עורך־דינית. סוג של פרחחות חיננית שעשתה את העבודה, עד שהנוזל ההוא עלה למעלה. על רקע מעלליו הפנטסטיים, חלקם לכאורה חלקם כבר לא, הולכים היום עורכי הדין לבחור את ראש לשכתם. האם נקבל את נוה בלבוש צנוע יותר או שנקבל משהו אחר? זו אחת השאלות. ואם משהו אחר, מהו? ובכל הכבוד, יש גם כמה שאלות שהם מעבר לנוה והמשך הבשורה על פיו.

כמובן שקיימת השאלה המקדמית אם צריך בכלל לשכת עורכי דין, אם יש לחייב חברות, אם יש לאפשר מספר לשכות. הפונקציות החיוניות של הלשכה הן שלוש: בחינות הלשכה, דין משמעתי, חברות בוועדה לבחירת שופטים. כל היתר, הווי ובידור. את שתי הפונקציות הראשונות אפשר להעביר למשרד המשפטים. התפקוד והביצוע בכל שלוש הגזרות האלו היה בעייתי עד שערורייתי בשנים האחרונות.

תקופת נוה הוכיחה שלשכת עורכי הדין יכולה להתנהל רק באחד משני מצבי הצבירה הבאים: דיקטטורה או אנרכיה. נוה עצמו השליט דיקטטורה אחרי שחולל בקדנציה הקודמת אנרכיה כאשר הפך על פיה את הלשכה בראשות דורון ברזילי. "המצב הקיים בלתי אפשרי, מבזה ומביש ומביא לשיתוק פעילות חשובה ונחוצה לעורכי הדין", כתב שופט המחוזי קובי ורדי, שלפתחו נערמו כל הקטטות הפנימיות של הלשכה. האנרכיה הביאה להקמת ועדת פרוקצ'יה, שנועדה להציל את הלשכה המתרסקת. אבל מה שהציל אותה בסוף היה הדיקטטורה שהשליט נוה אחרי שהשתלט עליה.

המעבר החד הזה בין האנרכיה בתקופת ברזילי לדיקטטורה של נוה הבליט את הכישלון הגמור לקיים דמוקרטיה מסודרת בלשכה. דמוקרטיה של רוב ומיעוט, קואליציה ואופוזיציה, של שקיפות וביקורת פנים. הסיפור הפנטסטי של מבקרת שלא מבקרת שנחשף ב"כלכליסט" הוא דוגמה נהדרת לחידלון הזה. הכישלון של עורכי הדין לנהל עצמם במערכת דמוקרטית נעוצה כנראה בטבעם הפלגני, הסכסני, השש אלי קרב. יש שיאמרו טבעם ותכונותיהם המקצועיות אינם מאפשרים את הסובלנות, דרך הארץ והריסון שמתחייבים במשטר ומשמעת דמוקרטיים. במובן זה, מי יודע, אולי הם הקדימו את הכנסת בבשורה המרה שדמוקרטיה היא לא ממש צורת המשטר המתאימה ליהודים.

ואחרי כל אלה, אנו ניצבים בפני השאלה הגדולה – ציון אמיר או אבי חימי. באמת שאין לי תשובה או המלצה מי מהשניים יוציא את הספינה הזו מהבוץ וינווט אותה אל אופק טוב יותר. לכל אחד תוכניות והצעות, ואני מאמין שגם רצון טוב שנובע מההבנה שאין יותר לאן ליפול וכבר נחבטנו בקרקעית. לכן השאלה אינה למי יש הצעות טובות יותר, אלא מי יוכל להבריא את הגוף החולה הזה. לנצח את הדנ"א שמפעיל אותו בעשור האחרון, להפוך אותו לבית אמיתי לכלל עורכי הדין, ואולי גם למגדלור ערכי־חברתי שיניף את ערכי ההגנה על שלטון החוק וזכויות אדם.