ארץ ישראל יפה - ומטונפת. מה אפשר לעשות?

אין טייל שלא מכיר את החוויה המפוקפקת הזו: אתם מגיעים למעיין, חורשה או חניון לילה. חולמים על רחצה או שינה טובה. אבל למרבה האכזבה – אתם מגלים שאינכם לבד: מלבד מטיילים נוספים, יש במקום כמויות אשפה שלא היו מביישות מדינות עולם שלישי.

ואכן, נדמה שאין פיסת אדמה בארץ שחסינה בפני המלכלכים הישראלים. ניירות טואלט, מגבונים, שקיות, חיתולים, בקבוקי פלסטיק, אריזות חטיפים – את כל המוצרים האלה, לצד רבים נוספים, תוכלו למצוא, מלבד ברשתות השיווק, גם בשבילים המסומנים, בנחלים, באגמים, במעיינות, בחופי הים ובפארקים.

זבל ביער קריית אתא. להגדיל את הקנסות צילום: גיל נחושתן

מלבד העניין האסתטי וחוסר הנוחות (ואף הגועל) שהפסולת גורמת לבני האדם - היא מסכנת את בעלי החיים. לא פעם אנו שומעים על חיות שמתו, ובקיבתן נמצאו שקיות פלסטיק רבות.

להתנהגות המפוקפקת וחסרת האחריות של חלק מהישראלים, מצטרפת בעיה נוספת: ישראל היא מדינה קטנטנה וצפופה עם אוכלוסייה שגדלה בקצב גבוה. לכן, הטבע שלנו הוא משאב במחסור אשר נמצא תחת לחצים עצומים (כבר כיום נאלצות הרשויות לסגור חופים ושמורות בחגים בגלל עומס – תארו לעצמכם מה יקרה בעוד 20 שנה).

אם כן, מה ניתן לעשות?

ראשית, יש להגדיל את מספר השמורות ואתרי הטבע שהכניסה אליהם היא בתשלום. מובן שלא ניתן לעשות זאת בכל מקום, מטעמים טכניים ואחרים, אבל יש מקומות רבים - נוסף לאלה הקיימים כיום - שבהם זה אפשרי.

זבל שהשאירו מטיילים באחד מחופי הכנרת. להתחיל את החינוך בבית הספר צילום: אביהו שפירא

אמנם, דמי כניסה לשמורות הם למעשה מס רגרסיבי המוטל על כלל הציבור; אבל מדובר בסכומים נמוכים יחסית, בוודאי בהשוואה לעלויות אחרות הנוגעות לתחום הטיולים והנופש בארץ (דלק, מסעדות, מלונות וכו'). וכאשר מביאים בחשבון את המצב העגום של רבים מאתרי הטבע שלנו – מדובר במחיר סביר.

לצעד זה כמה יתרונות: ראשית, הוא יאפשר לסגור שמורות ואתרים עמוסים במיוחד, ולהפנות מטיילים למקומות עמוסים פחות. שנית, דמי הכניסה יממנו העסקת פקחים שיאכפו את כללי ההתנהגות בשמורות.

מה שמוביל אותנו לצעד חיוני נוסף – הטלת קנסות. וכל המרבה הרי זה משובח. ברור שלא ניתן "לתפוס" כל אדם שמשליך זבל בטבע (או מבצע עבירות אחרות, לדוגמה נהיגת שטח שלא בשבילים המיועדים לכך), אבל מספיקים כמה מקרים, שיפורסמו בהבלטה בכלי התקשורת, בהם פקחים יטילו קנסות גבוהים על המלכלכים – כדי להרתיע.

לצד הקנסות, ניתן לאסור על אכילה לאורך המסלול, פרט לנקודה או שתיים (כפי שקיים כיום, למשל, בעין גדי ובעין עבדת). הרי אפשר לטייל בטבע בלי לאכול תחת כל עץ רענן.

צעד נוסף שיסייע למאבק בלכלוך (לא רק בטבע), ואשר יש לו גם חשיבות גדולה בתחום השמירה על הסביבה – הוא הגבלת השימוש בכלים חד-פעמיים. בעוד מדינות בעולם מגבילות את השימוש בכלים אלה ואף אוסרות עליו - ישראל נהפכה למעצמה בתחום. נראה שאנחנו פשוט לא יכולים לערוך מסיבה – שלא לדבר על פיקניק בטבע – בלי להשתמש בעשרות כלים חד פעמיים. זה חייב להיפסק. חוק השקיות היה צעד נכון בכיוון, אבל מדובר רק בטיפה בים הפלסטיק.

אבל הצעד החשוב ביותר שהמדינה צריכה לעשות כדי לשנות את המצב העגום הוא חינוך. כך למשל, יש לנצל את הטיולים השנתיים בבתי הספר כדי להדגיש ערכים של שמירה על הטבע, שלעתים קרובות נשכחים לטובת נושאים אחרים. בנוסף אפשר לארגן ימי ניקיון בהם ישתתפו תלמידים, הרצאות של מומחים וכו'.

כדי שכל זה יקרה, על משרד החינוך להבין כי חינוך לשמירה על הסביבה חשוב לא פחות – ואולי אף יותר - מלימודי מתמטיקה או יהדות.

על אף שזה נראה כיום חלום באספמיה – ההיסטוריה שלנו מלמדת שניתן לעשות שינוי תודעתי בקרב האזרחים, בכל הנוגע ליחס לטבע.

בראשית שנותיה של המדינה, קטיפת פרחי בר היתה דבר נפוץ. ואולם קמפיין חינוכי, לצד צעדי חקיקה שונים, הביאו להפסקת התופעה. באופן דומה, יש להפסיק להתייחס ללכלוך כגזירה משמים, ולהתחיל בטיפול עומק בבעיה.

הכותב הוא עורך דף הבית של אתר כלכליסט