נלחמים בתדמית במקום בעוני

הכלכלן הראשי במשרד האוצר פרסם השבוע עוד נייר שתוקף את שיטת מדידת העוני המקובלת של ביטוח לאומי. זה הנייר השני בנושא בתוך חצי שנה, עוד ניסיון לעשות דה לגיטימציה לטענה של ריבוי עניים בישראל.

בנייר שפורסם באוקטובר הציע הכלכלן הראשי "מדד חלופי לתחולת העוני" לפי הוצאות המשפחה ולא ההכנסות, בהנחה שההוצאות משקפות טוב יותר את יכולת משק הבית. במדד ההוצאות יצא, כמה מפתיע, שתחולת העוני ב־2015 לא עמדה על 19.1%, אלא על 13.7%.

אתמול המשיך הכלכלן הראשי והציע מדד נוסף שמבוסס על הכנסה והוצאה גם יחד, וגם הוכיח כי המדד החדש מזהה עניים הרבה יותר טוב. אגב, זה ברור מאליו. ככל שתוסיף מידע תמדוד טוב יותר.

משפחה ענייה בישראל צילום: זהר שחר

ביטוח לאומי מודד עוני בשבע דרכים שונות. גם לו יש נוסחה הכוללת הכנסות והוצאות גם יחד, המבוססת על נוסחת חריס להבטחת קיום בכבוד שפיתח סמנכ"ל המחקר שלו ד"ר דניאל גוטליב. על פי נוסחת חריס, 21.4% מהמשפחות היו מתחת לקו העוני ב־2015 לעומת 19.1% על פי קו העוני הרשמי.

גם על פי מדד העוני הרב־ממדי של ארגון לתת, הכולל משתנים כמו דיור, השכלה וביטחון תזונתי, עמד היקף העוני ב־2017 על 22%. וכולנו הרי יודעים שגם אנשים שחיים מעט מעל לקו העוני הם עניים בפועל. כך שלבסוף חוזרים לעיקרון הבסיסי: השאלה היא איפה אתה מעביר את הקו, וזו החלטה פוליטית.

יתרונות קו העוני הרשמי המקובל בישראל, המתבסס רק על הכנסות, ברורים: זו מדידה פשוטה מאוד המקובלת בחלק גדול מהעולם ומאפשרת להשוות את מקומנו לעומת מדינות אחרות. נראה שההשוואות האלה הן בדיוק מה שהאוצר לא כל כך אוהב. ישראל נמצאת במקום האחרון ב־OECD בשיעור העוני לפי נפשות ובמקום השני מהסוף בתחולת העוני של ילדים (רק טורקיה אחרינו), ו־5% מעל לממוצע המדינות המפותחות במדד ג'יני לאי שוויון.

ולכן המסר לאוצר: אם אנחנו יוצאים רע כל כך לעומת העולם, נראה שצריך להילחם בעוני ולא במראה שלו. צריך לחלץ את העניים מתחת לקו העוני באמצעות פעולה, לא במסמכים. תוכנית 922 לפיתוח המגזר הערבי היתה פעולה כזאת. היא מסתיימת, ולמרבה הצער עוד אין חדשה. גם תהליך הוצאת החרדים לעבודה טעון רענון.