חברות ישראליות בחזית הסייבר ההתקפי - איפה האתיקה?

בשנים האחרונות הפכה ישראל ליצואנית המובילה בעולם של כלים לריגול אחר אזרחים. חדשות לבקרים אנו שומעים כיצד פועלות חברות ישראליות בתחום זה. אני מניח שרוב הדברים החשובים לא בהכרח מתפרסמים. אך כאשר מתפרסם סקנדל בינלאומי בתחום הסייבר ההתקפי – חיפוש ברשת יגלה מיד שחברה ישראלית מעורבת בכך. לדוגמה: בסוף 2018 הוגשה תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד החברה הישראלית NSO בטענה כי שימשה בידי הממשל המקסיקני למעקב אחרי מתנגדי ממשל (לגיטימיים) ועיתונאים ביקורתיים.

בתוכניות הלימוד האקדמי, נושא האתיקה כמעט ולא קיים. ואם קיים, הוא נמצא בשוליים ונחשב ללא רלוונטי בתרבות שמאדירה את "התשואה על ההון", "מיקסום רווחים" ועוד מושגים דומים שמקדשים כמעט כל מעשה כאשר הוא חוקי או בתחום האפור וגם אם אינו חוקי ("העיקר שלא תופסים אותך").

ראוי להתייחס לנושא האתי במיוחד בהקשר לחברות ישראליות, לעיתים קרובות חברות סטארט-אפ, שעוסקות בנושא סייבר, בעיקר בסייבר התקפי. עניינו איסוף מידע רגיש ואף תקיפת יעדים, שבו נמצאת ישראל בחזית פיתוח יכולות הנמכרות לשימוש על ידי מדינות זרות והשימוש בהן נעשה במידה פחותה בתחום העסקי. מדובר בתחום עסקי תחרותי שבו הפיתוחים הישראליים מתחרים בחברות בארה"ב באירופה אך לישראל ערך מוסף משמעותי בעיני הלקוחות בעיקר בשל המוניטין הגבוה של המודיעין הישראלי.

צילום: Bigstock

אולי זה ישמע נאיבי – אך חייבים לשאול האם אין בחברות אלה עובדים שאינם מוכנים לבצע את הנדרש מהם, כשהם יודעים שהמעשים אינם אתיים בעליל (ולעיתים קרובות גם ספק חוקיים)? האם לא קיימת בקרב מנהלים ועובדים מחויבות לערכים כגון אתיקה? החברות העוסקות בכך אינן יכולות להסתתר תחת המטריה שהן מוכרות כלים באופן חוקי, באישור ובסמכות, ואינן יודעות איזה שימוש נעשה בהם.

לפיכך, יש לפעול לכך שהמכירות של חברות ישראליות אלה יהיו הרבה יותר סלקטיבית, הן על ידן והן באמצעות הפיקוח על היצוא הביטחוני מישראל.

הכותב הוא מרצה ליזמות וסטארט-אפ, בביה"ס למנהל עסקים, האקדמית נתניה